You are currently browsing the monthly archive for נובמבר 2009.
חזרזיר מינאטורי - כזה אני רוצה :)
התחלתי לכתוב בלוג ב9לספטמבראלפייםותשעלספירתם ואף שלא ציפיתי למספר רב של קוראים, מספר הכניסות עלה בהתמדה. אני לא אשקר ואגיד שלא מעניין אותי כמה קוראים יש לבלוג שלי, אבל אני כן יכול לומר שהבלוג הזה, לכל אורך הדרך, עסוק במה שמעניין אותי ולא במה שמעניין את קוראי. אין לי מערכת לה אני מחוייב במספר פוסטים בשבוע ואם אין לי על מה לכתוב, אז אין לי על מה לכתוב. אם אין תערוכות שמעניינות אותי – אז אני לא אכתוב. לצערי זה המצב הנוכחי, ראיתי הרבה תערוכות לאחרונה ואף אחת לא מעוררת אותי לכתוב משהו – לטוב ולרע. חוצמזה, יש האח הגדול, אז אני עסוק.
אני מקוה שהטוקבקיסטים שלי יפתחו בלוג משל עצמם, שבו הם יעסקו במה שמעניין אותם. וכל ההצהרות נוסח "אני לא מגיב" או "לא נכנס לבלוג", לא ממש מעניינות אותי. אני אשמח מאד-מאד אם יקומו בלוגים נוספים שיהוו אלטרנטיבה אמיתית למגזין אמנות. אולי יום אחד אפשר יהיה להקים אתר שיאחד את כל הבלוג ויהיה ממש אתר אינטרנט שעסוק כולו באמנות ישראלית על פניה ורבדיה השונים והמגוונים.
אני לא מסתתר מאחורי הCapitalF כי אני מפחד או מתבייש או חושש וכיוצ"ב. אני פשוט מאמין שהאלטר-אגו הזה מעניק לי גבולות ונותן לי את האופציה להשמיע את הכל שלי בתוך מסגרת שאני זקוק לה. כמובן שכולם יודעים מי אני, ואין סודות וגו' אבל למה זה מעניין בכלל אם אני משתמש בשמי או כותב תחת שם-עט? למה זה מפריע?
בכל מקרה, אני מקוה להתחיל להכנס לשלב ב' של הבלוג מבחינתי. אני מקוה שיצא לי לפרסם פוסט או שניים בשבוע ולהמשיך אם הפינה הפופולארית "הופרדו בילדותם". לעומת זאת, בשלב זה אני מפסיק לפרסם תגובות. אז אל תגיבו! זה לא מעניין אותי מה אתם חושבים. ולא 'כפת לי אם זה נראה לכם ילדותי או קטנוני. זו בעיה שלי. לא טוב לכם לכו תקראו בלוג אחר!
כפי שאמרה שרה לאחר זכייתה בחסינות: תודה רבה.
פרנצ'סקו קלמנטה
ציבי גבע
קראתי אתמול בבוקר ב "גלריה" שיצירתו של היוצר-מוזיקאי קותימאן ThruYou נכנסה לרשימת 50 ההמצאות החשובות ביותר של 2009. המיקסים ליוטיוב שעושה קותימאן הם באמת מאד מוצלחים מבחינה מוסיקאלית, או לכל הפחות, הם לטעמי. אבל ודאי שהזכיה בתואר היתה על כושר ההמצאה של קותימאן, ועל ההברקה לקחת קטעי יוטיוב של מוזיקאים חובבים וליצור מוזיקה מקורית מתוך אותם קטעי וידאו ופחות על כשרונו המוזיקאלי. בניגוד אולי להרכבים אחרים שכבר מזמן יצרו מיקסים, או יצירות חדשות מתוך סימפולים של מוזיקאים אחרים, קותימאן בחר להשתמש במוזיקה "לא מקצועית" ובודאי לא מהוקצעת, שזכויות היוצרים והקניין הרוחני לגביה מצויים באזור עדיין הדמדומים. מבחינות רבות הפעולה של קותימאן דומה לאסמבלז' המוכר מהאמנות האמריקאית (למרות שישנה הופעה מוקדמת יותר אצל דושאן, בראק, ודבופיי) ובעיקר ביצירה של ראושנברג, צ'מברליין וקינהולץ. האסמבלאז' האמריקאי היה מייצג נאמן של זמנו, הוא איחד בתוכו את הקונקרטיות של האסטתיקה והתצורה של התקופה, בעיקר אצל קינהולץ העבודות נראות כקפסולות של זמן שהקפיאו הלך רוח המייצג את תקופתו. האם קותימאן מייצג את תקופתו? ברור שכן. הרי אם יש משהו שמייצג את התקופה האחרונה יותר מכל זה יוטיוב. האפשרות שניתנת לכל אחד ליצור קטע וידאו ולהעלות אותו לצפיה חופשית ברשת הולידה גיבורי תרבות (שיין דוסון, פרד, וואט דה באק, המעצבן שרוקד בכל מיני מקומות בעולם ועוד רבים ) סדרת המופת "מחוברות" וודאי נעשתה בהקשר היוטיוב, תוכניות טלויזיה עוסקות ביוטיוב כמו הלינק והצינור, ולא פעם קטעי יוטיוב מוצאים את עצמם במהדורות החדשות. כך שזה רק טבעי שיוטיוב יגיע גם ליצירה. למרות שטרם יצא לי להתקל באמן המושפע מיוטיוב כמו שתרבות הראליטי השפיעה וביססה את עבודתו של פיל קולינס (וכמובן שאשמח להכיר).
התערוכה של שי צורים "Made In China" עוסקת לעניות דעתי בעיניין דומה, אם כי בטמפו מוחלש יותר מאשר אצל קותימאן. זאת אולי מפני של אסמבלאז' יש משקל כבד יותר אצל צורים, שחי ועובד בשנים האחרונות בארה"ב. השימוש שעושה צורים בפיסול ובחפצי נוי הבאים מתוך האסטתיקה של הצריכה ההמונית והניסיון להחזיר להם את המופע היחידני, מבוססת רבות על האסמבלאז' כמתודולוגיה אמנותית. העיניין הוא, שאני לא בטוח ששם התערוכה מעיד על מקום הייצור הגיאוגרפי של מרכיבי העבודות כפי שהוא מעיד על השכיחות בנוכחות של אמנות סינית בניו-יורק ובמיוחד על תצורת הפופ שלו. נראה לי שצורים מביא זווית מעניינת של הסתכלות סימיוטית על הצייט-גייסט הנוכחי. צורים שותל בעבודות גם "רמזים" על המוצא הישראלי האמיתי של העבודות. האם בכל מנסה צורים לפתוח דיון על הניסיון של גופי אמנות ואוצרים ישראלים להשוות בין האמנות הישראלית לסינית ואולי ליצור את האפיל ה"זר" שיכניס את האמנות הישראלית להילוך גבוה בזירה הבינלאומית כפי שקרה לאמנות הסינית בעשור האחרון? אין ספק שבאמנות העשור האחרון שייך לסינים, ובאינטרנט ליוטיוב. מבחינתי, צורים עושה אסמבלאז' בין התרבויות ולאו דווקא בין אובייקטים. בדומה לקותימאן, גם צורים נבחן באסטתיקה וכושר ההמצאה שהוא מחולל בעבודתו, ולאו דווקא על אופן האלכימיה שלו כי אם על תוצאתה. אני חושב ששני היוצרים מצליחים להביא מרוח זמנם לתוך היצירה ולא רק בעצם ההצעה אלא גם בתוצאה. בעוד שאצל קותימאן אפשר להבחין בדיוק המוזיקאלי, השאלה האם גם שי צורים מצליח ליצור אסמבלאז' מדוייק או שלמרות הרעיון הגדול אנחנו נשארים עם סלט פיסולי? אני חושב שבתערוכה במוזיאון תל אביב במסגרת פרס גוטסדינר הוא הצליח לעשות זאת הרבה יותר טוב – ליצור שפה פיסולית אינדוסינקרטית למרות השורשים העמוקים של עבודתו. בתערוכה ברוזנפלד נוצרה בעיה מסויימת בחלוקה החללית – העבודות לא מצליחות לתמוך אחת בשניה, וקצת חבל. חלק מהעבודות לא לגמרי ברורות ונראה היה שמקומן לא בתערוכה, אלא עם כן מדובר באסופה ולא בתערוכה. אמנם הקייס של צורים חזק דיו לצלוח את הבעיתיות הזו המצריכה מאמץ מוגבר מצד הצופה ליצור את החיבורים בין העבודות. הרי ברור שעבודות העוסקות בחיבורים מצריכות תצוגה של חיבורים עדינים ומדוייקים ביותר. בטח ובטח שעבודות כמו הברוס לי הנאבקים אחד בשני וכמה וכמה רישומים לא עוברים בהקשר תערוכתי. פרט לנאמר לעיל, אני תמיד רואה את הסיפוריות בתוך העבודות של שי צורים לפני הכל, ולא שהוא יודע לספר סיפור כמו יוסי אלפי בדרמה ופתיינות, הוא מספר סיפורים במבטא כבד ועלגות מסויימת שמצריכה מאמץ מהצופה כבר על ההתחלה. כן, התערוכה הזו מצריכה מאמץ, אבל זה שווה :)
Cai Guo-Qiang
Joseph Beuys
Shai Zurim
לאתר גלריה רוזנפלד: www.rg.co.il
באחד מהטוקבקים הזמנתי את הטוקבקיסט הנאמן "גשש בלש" לכתוב פוסט אורח לבלוג. רק אציין, שלמיטב ידיעתי אני לא מכיר אותו/אותה באופן אישי, אבל שמחתי לחרוג ממנהג ההגמוניה שלי. אני שמח שהוא נענה לקריאה… להלן הפוסט כפי שנשלח למייל שלי:
בעקבות ההזמנה של קפיטל לשלוח לו פוסט משלי, אליו יצמיד דימוי,בחרתי לכתוב על ה"קול הקורא"
קול קורא היא שיטה לגיוס אמנים/חוקרים לתערוכת/יוזמות/פרסים/מאמרים. יופי. את זה כולם יודעים. בארץ, מתפרסמים מדי שנה מספר קולות קוראים, חלקם בעקביות לפי התקופה בשנה, חלקם כפתרון של ממסד מסוים לזמן מסוים לחלל מסוים, וחלקם באופן בלתי ממסדי בעליל.
מאחורי כל אחד מהקולות הקוראים הללו מסתתרים מניעים שונים, אותם אשמח לפתוח אותן לדיון כאן:
הקול הקורא "המתחזה"- ישנם מספר פרסים מכובדים ארצנו, שטורחים לפרסם הצעה (בד"כ בעמודים של עיתון גלריה של "הארץ") בה אמנים בגיל מסוים אשר מתעסקים באמנות מסויימת, מוזמנים לשלוח תיק עבודות למקום מסוים ולהציע את מועמדותם לפרס מסוים. אמנם, זהו אינו הקול הקורא הקלאסי, אך עדיין, שייך למשפחה, מכיוון שחזותו לפחות, לאלו שאינם יודעים לקרוא בין השורות, היא עמדה פתוחה למנעד אומנים רחב מאוד, שמתמודדים בצורה שווה על פרס ידוע מראש (ויש לציין גם את ההבדל שבקול קורא כזה, שמעניק פרס ולא מציע לקבל רעיונות לתערוכות). הקול הקורא המתחזה, דומה לדעתי לאותם מכרזים, שגופים ציבוריים מחוייבים לפרסם בעיתונים מתוקף היותם גופים ציבוריים. מה שקורא ברוב המכרזים האלו הוא שאדם מתוך המערכת מתברג לתפקיד שהוצע.
קול קורא "לפעמים" – קול קורא "לפעמים" הוא נסיון של ממסד, בד"כ בגודל בינוני להצטרף לאחוות העמים ולצרף לשיטות הפעולה שלו גם את הקול הקורא. בד"כ כשמגיע קול קורא כזה, הוא מקבל את מספר ההתיחסויות הגדול ביותר. הסיבה לכך היא ברורה, מי שידע לקרוא בין השורות של הקול הקורא "המתחזה" לא ישים את פעמיו לשם, שכן ידע שאין לו סיכוי. הקול הקורא "לפעמים", מאיר על ממסד שהחליט לבדוק אופציה ללכת בדרך נסיונית יותר מבחינת הקהלים אליו הוא פונה, ואלו שיודעים לקרוא בין השורות, מבינים זאת ומגישים כאילו אין מחר.
קול קורא "אמיתי" – קול קורא "אמיתי" מייצג את מה שבאמת התכוונו אליו כשהמציאו את הנוסח. מאחוריו עומדת כוונה אמיתית של מפרסמיו לפתוח את השערים שלהם בהזדמנות שווה לכל מי שבא. קול קורא כזה הוא אבן בבנייה של תרבות חזקה, רחבה, פלורליסטית, וכולי. בעיניי הוא גם הצ'אנס שלנו לראות דברים יותר מעניינים, להגדיל את קהל חובבי האמנות, אבל גם את מספר האמנים הפעילים. בדרך כלל, פוגשים קולות כאלה ממקומות בלתי צפויים בעליל. קול קורא "אמיתי" הוא גם ההזדמנות שלנו בתור אמנים לקחת חלק ויוזמה בתוך עולם האמנות. לעשות מעשה. אף אחד לא מונע מאיתנו לפעול כך. כמובן שבפועל, יכול להיות שלא לכל אחד יש את הכישורים והרצון לעמוד מאחורי הפקה ופרסום של קול קורא. אבל יש להתייחס לכך לא רק במובן הקונקרטי. קול קורא היא אחת מהזדמנויות שונות שלנו בתור אמנים ליזום פעולה ופעילות שביססה הוא חיזוק "הקהילה" האמנותית, החלפת מידע, יצירת אלטרנטיבה, הזדמנויות ותעסוקה.
אני מקבל למייל שלי משהו כמו ארבע "קריאות" לפעול בשבוע. כמובן ש99% מהן לא עוברות אצלי את מבחן הפעולה, ונשארות רק ברמת הקריאה (רובן בצורה מוחצת באנגלית). אבל יש בכל משהו נעים, הידיעה שאם ארצה להתעסק כל הזמן באמנות, אפשר לעשות את זה.
יחד עם זאת, אינפלציה של קולות קוראים יכולה להזיק מאוד לעולם האמנות. אמנים לומדים לענות על קריטריונים שאותם מחפשים גופים מסויימים, מתמחים בהגשת הצעות וקולות קוראים, ואפילו מתכננים את עבודתם בצורה כזאת שתתאים לקול הקורא. יש כאן סכנה ממשית לבסיס של האמנות כמשהו חופשי.
לסיכום,
הטקסט הנ"ל נולד מתוך הצעתו הנדיבה של קפיטל לשלוח לו טור שיפרסם בסיוע דימוי מכיוונו. הרמתי את הכפפה והחלטתי להתייחס לאותו העניין בדיוק. מין רשימה על "קול קורא". אמנם, רוב הדברים ידועים לכולם. אני עדיין חושב שאפשר שכותבים על אמנות, לכתוב גם על כל מיני נושאים שקשורים לאמנות, ולא רק לדווח מתערוכות. יש נושאים שחשוב לדבר עליהם, וחשוב לפתח דיון סביבם, "קול קורא" הוא אחד מהם. בבסיסו של דיון כזה עומדות השאלות מי אנחנו ולאן אנחנו רוצים להגיע.
יש לציין שבתגובה המקורית שלי, זו שבעקבותיה הוזמנתי לכתוב כאן, בכלל התכוונתי לעשות משהו אחר. רציתי לנסות להפוך את הצורה של הבלוג. לכתוב פוסט בתגובות ותגובות בפוסט. מין הצעה פיסולית למרחב וירטואלי.
אני משאיר קצוות פתוחים. בעיניי, אם יש טעם בכלל להעביר דיון כזה לרשת הוא התצורה החברתית שהוא יוצר, בו ההררכיות מתבלבלות, ואני יכול לכתוב פוסט בבלוג של קפיטל, אבל גם להשאיר אותו פתוח בכדי שנשלים את הדיון עליו ביחד.
שבוע טוב
גשש בלש
גל וינשטיין
יוסף סידר
ישבתי וראיתי את שתי עבודות הוידאו של קרן ציטר המוצגות כעת בגלריה נגא. אי אפשר להתייחס לקרן ציטר מבלי להזכיר את הצלחתה העולמית, את הימצאותה במקום השני ברשימת האמנים המבטיחים של פלאשארט וכו'. אי אפשר, כי פשוט לא נותנים לנו להתעלם בכך, ועד כמה שזה משמח, ועד כמה שאני רוצה לפרגן לה, נראה לי שהפעם מתחשק לי יותר לדבר על וידאו ארט כמדיום ועל מה שניתן לכנותו הטרואר הישראלי בעבודותיה של קרן ציטר. יותר מזה: דווקא לאור ההצלחה הבינלאומית וההתעניינות הגוברת בעבודותיה של ציטר רצוי לבדוק מה יש בו בטרואר הזה שגורם לעבודות שלה להצליח כך.
כאמור שתי עבודות מוקרנות כרגע בגלריה נגא, חיפוש ביו-טיוב מניב עוד מספר עבודות שניתן לראות. ציטר גם הציגה בעבר באירועי אמנות גדולים בארץ, כך שלמרות הקריירה הבינלאומית שלה יש לעבודותיה נוכחות באמנות המקומית. אני מודה שלא תמיד מובנות לי עבודותיה של ציטר, והפעם הראשונה שאהבתי עבודה שלה היתה בארטפוקוס 5 אשתקד, נדמה לי שנקראה Der Spiegel (שמו של מגזין אקטואלי גרמני נפוץ וגם מראה). על העבודה ההיא חשבתי שהיא מצליחה להעביר כלכך הרבה ישראליזם, מהות של יצירה ישראלית בעבודה שאינה מתבססת על אמנות ישראלית, לא שואבת את קרנה מקלנוע ישראלי, אינה בעברית ואינה מצולמת בארץ. מה ישראלי בה? הnotion (אין לי מילה עברית לזה) של העבודה, מקצב קבוע, התאורה הלבנה. הצורה בה הדמויות עשנו את הסיגריות שלהן היה כלכך ישראלי בעיני. כן, אנחנו מעשנים שונה מהגרמנים, ועוד יותר שונה מהסינים למשל. הבחורות לבשו מן גופיות כאלו (קצת כמו גופיות סבא) שבחורות ישראליות לובשות כמעט כל השנה וכמעט לכל אירוע. גם לדבר בכל רם לחלל, שנראה שאף אחד לא מקשיב זה ישראלי בעיני. אבל יותר מכל, הפיצול בין מישור הסאונד למישור הויזואל, לפעמים הם מקבילים, לפעמים משיקים, ולפעמים לא קשורים בכלל אחד לשני. זה ישראלי כי זה אחד המוטיבים החוזרים המאפיינים את התרבות שלנו – הפיצול. או לייתר דיוק פיצול בין הקונקרטי לאבסטרקטי, הרבה מהתרבות הישראלית הצעירה עוסקת בזה לדעתי, אם במישרין ואם בעקיפין. חלק מהמאפיינים הנ"ל מתקיימים גם בעבודותיה הנוכחיות.
אפרת גוש היא לא בדיוק כוס התה המוזיקלי שלי, אבל היא ישר קפצה בראשי כאשר חשבתי על עבודותיה של ציטר. אני חושב שיש הרבה קווי דימיון ונקודות השקה בין השתיים. גם בגוש ישנה איזושהי ארצישראליות שקיימת בצורה מאד מובהקת, ולא מדובר באיזה אתוס ציוני, או פאתוס קיבוצי-חלוצי. זה גם לא אלטרניטבה חילונית לדת היהודית, אולי אפילו ליהדות יש חלק בזה (במובן של ההפרדה בין קודש לחול). בשירים של גוש ישנה ארומה מאד מיוחדת שמאופיינת בעיקר על היתנתקויות במהלך השיר בין המלל למלודיה. אולי זה גם קשור לכך שעברית אינה שפה מאד מלודית והרמונית במצלול שלה. זה קיים במחול ישראלי- הכנסת מלל, או פרצי צחוק שאינם קשורים (כביכול) למהלך הנארטיבי- תנועתי. בהרבה מחול ישראלי ישנה היקרעות קשה בין האבסטרקטיות של התנועה, של הקצב, של המקצב לבין קונקרטיות של אמצעים חיצוניים לתנועה, אולי יוצא מן הכלל הוא עדו תדמור. בספרות הישראלית זה גם קיים, תחשבו על שבתאי, איזו דיכוטומיה ישנה לפעמים בין הדימיון והרצון לייצר נארטיב קונקרטי.
נחזור לציטר, בכמה טקסטים שקראתי עליה, ישנו ניסיון להציב אותה בהקשר של קולנוע ניסיוני. אני חושב שזה חוטא למטרה. כי אין אצלה שום חדשנות שלא ראיתי קודם, ובכלל לא בקולנוע ניסיוני, דווקא במיינסטרים. אצל טריפו, לינץ', וודי אלן, האחים דארדן, אין לי ספק שציטר מושפעת וראתה את הנ"ל. בעיניין קולנוע, אני לא אומר שהמדיום הקולנועי עשיר יותר, ומצליח לחדש בתחומו יותר מאשר הוידאו ארט. זה פשוט לא משהו שוידאו ארט עושה, לוידאו ארט יש בכל זאת פיגומים שמקורם באמנות הפלסטית. אני מתכוון לכך שהוידאוס של ציטר דומים בהרבה לפיסול בכך שישנו ניסיון לתת לצופה חוויה שהוא לא כבול אליה בשלושה מימדים. אפשר לראות את הוידאו רק לרגע חטוף ואפשר לראות את כולו, אפשר רק להאזין לו ואפשר רק לראות את הויזואל. החוויה של העבודה עוברת, גם עם חלקית, בכל סלייס שהצופה יבחר. כלומר לצופה יש תפקיד בעבודה, שהוא תפקיד מקביל לנוכחות של האמנית בעבודה. האמן/צופה הוא הנושא של העבודה. במקרה של ציטר הטרואר הישראלי המובחן הוא רק מאפיין של העבודה וערך חשוב בה. ארחיב עוד קצת, הצופה עומד בלב הקונפליקט שמציאה האמנית, הוא נקרע בין האזנה לקול וקריאת הכתוביות, לבין הניסיון להבין את המשחק האסוציאטיבי של הדימוים (גם כשהו פשוט ביותר כמו דם-יין) לבין ניסיון לייצר חיבור נארטיבי, והזדהות מינימלית עם הדמויות והיחסים בינהן. גם כשכל הנ"ל מאד קונקרטי וברור, מיד בסיקוונס הבא הכל משתנה והקלפים נטרפים. אין מחוייבות מצדה של ציטר לשום דבר בעצם, וזוהי השפה שלה. השימוש שלה במדיום של הוידאו גם מאד מודע לשימוש הבייתי-חובבני של הוידאו, במיוחד לחוסר היכולת "הבימאית" או האמנותית לראות את הסרט כמכלול (עין האלוהים אם תרצו). הוידאוס שלה משתמשים גם באסתטיקה הזו ובאביזרים הללו כתפאורה. הכל מאד בייתי, ובעיני גם מאד לוקאלי-ישראלי, אבל החוויה היא גלובלית, יש בזה משהו אמיתי וכן. אני עדיין לא בטוח שאני אוהב את העבודות שלה, אבל אני בהחלט מבין את התעניינות בה.
שלולית, מ.ק. אשר
דילגתי בין שלוליות (ואני לא מתכוון לשלולית של האמנות הישראל…If you know what I mean) לגלריה 39 לראות את תערוכתה של אורית חופשי. בכניסה לגלריה ישנם מונוטייפים נהדרים אשר נטעו בי תקוות גדולות בקשר לתערוכה המוצג בחלל הגלריה המרתפי. בכלל, יש בי אהבה ומשיכה בלתי מוסברת להדפס, בעיקר לתחריטים על נייר עבה ממוסגרים במסגרת עץ מלא. קצת חבל שזו אמנות הגוועת לאיטה מהעולם, ופחות אמנים מציגים הדפס, או עובדים על שכלול המדיום. חופשי כבר משלבת הרבה זמן את העץ, וחריטה בו בעבודותיה. אני נתקלתי בעבודותיה לפני כמה שנים בגלריה ברוורמן, וכמו שראיתי את העבודות, ככה זכרתי אותן. אותה עוצמה מונוליטית כזו, מהסוג שהגודל כן קובע בו. יש בזה משהו פולקלורי, מאד סיפורי. אולי היה נחמד עם היתה נעימת הפתיחה של "סיפורי עמים", וג'ון הארט ידבר ברקע או יספר סיפורים (או יגיד מחירים נניח). אפשר כמובן להגיד, שחופשי מושפעת מאמנים כמו יעקב פינס או שטיינהרדט. אבל לא נראה לי שזה הכי רלוונטי כאן בבלוג. הנופים הבראשיתיים, הפרועים שיוצרת חופשי מחיבור בין טכניקות שונות, מעמידים את הצופה במקום מיוחד. מצד אחד זה מאד אסתטי ומצד שני זה כלום, אויר , ריק מוחלט. חופשי מחברת בין חיתוך עץ, בעץ עצמו, הטבעה של עץ על נייר, רישום וחומרים שחורים אחרים בתוך יצירתה, והכל על נייר ו/או על עץ. היא משתמשת במרקמים של העץ והנייר כדי להפוך אותם לחלק מהדימוי (פעולה שחוקה, תרתי משמע). אני חושב שאפשר להגדיר את התערוכה הזו כתערוכה של אמנות-פנטום, כזו שקיימת באויר, יש תחושה שרואים אמנות, שחווים אמנות, אבל לאחר כמה רגעים של שהות הדברים לא מחזיקים ורואים תערוכה שבעיקר עסוקה בעצמה ומייצרת אוירה. העבודות הם בעצם ניסויים של פרוק והרכבה, של דימוי, של חומר. אני לא לגמרי בטוח שזה מספיק בשביל תערוכה קוהרנטית. מה שכן, נראה לי שהעבודות הללו עומדות בזכות עצמן, כלומר כל אחת בנפרד, הרבה יותר טוב. מה גם שהגלריה מציינת את המחירים בפומבי (לא כולן נוהגות כך), ואמנם קצת יקר, אבל מאד מפתה. אלו עבודות שיכולות להשתלב נהדר כמעט בכל משרד וסלון. הן עבודות שמכניסות אפוס, אמנותי ותוכני, לתוך המרחב הבייתי. במיוחד העבודות המתארות יער, נחל, שלולית או אגם (שחופשי יוצרת בעזרת העיניים של העץ) ומראות קלאסיים בשחור לבן-עץ, על נייר יפה על עץ לא מעובד. כל כך סיפורי, וכל כך חומרי. חבל שלא האירו את הגלריה באור של אח בוערת וחילקו את מרק עדשים בכניסה. הכי אווירת חורף!
אורי גלר
אורי צייג
