ישבתי וראיתי את שתי עבודות הוידאו של קרן ציטר המוצגות כעת בגלריה נגא. אי אפשר להתייחס לקרן ציטר מבלי להזכיר את הצלחתה העולמית, את הימצאותה במקום השני ברשימת האמנים המבטיחים של פלאשארט וכו'. אי אפשר, כי פשוט לא נותנים לנו להתעלם בכך, ועד כמה שזה משמח, ועד כמה שאני רוצה לפרגן לה, נראה לי שהפעם מתחשק לי יותר לדבר על וידאו ארט כמדיום ועל מה שניתן לכנותו הטרואר הישראלי בעבודותיה של קרן ציטר. יותר מזה: דווקא לאור ההצלחה הבינלאומית וההתעניינות הגוברת בעבודותיה של ציטר רצוי לבדוק מה יש בו בטרואר הזה שגורם לעבודות שלה להצליח כך.

כאמור שתי עבודות מוקרנות כרגע בגלריה נגא, חיפוש ביו-טיוב מניב עוד מספר עבודות שניתן לראות. ציטר גם הציגה בעבר באירועי אמנות גדולים בארץ, כך שלמרות הקריירה הבינלאומית שלה יש לעבודותיה נוכחות באמנות המקומית. אני מודה שלא תמיד מובנות לי עבודותיה של ציטר, והפעם הראשונה שאהבתי עבודה שלה היתה בארטפוקוס 5 אשתקד, נדמה לי שנקראה Der Spiegel (שמו של מגזין אקטואלי גרמני נפוץ וגם מראה). על העבודה ההיא חשבתי שהיא מצליחה להעביר כלכך הרבה ישראליזם, מהות של יצירה ישראלית בעבודה שאינה מתבססת על אמנות ישראלית, לא שואבת את קרנה מקלנוע ישראלי, אינה בעברית ואינה מצולמת בארץ. מה ישראלי בה? הnotion (אין לי מילה עברית לזה) של העבודה, מקצב קבוע, התאורה הלבנה. הצורה בה הדמויות עשנו את הסיגריות שלהן היה כלכך ישראלי בעיני. כן, אנחנו מעשנים שונה מהגרמנים, ועוד יותר שונה מהסינים למשל. הבחורות לבשו מן גופיות כאלו (קצת כמו גופיות סבא) שבחורות ישראליות לובשות כמעט כל השנה וכמעט לכל אירוע. גם לדבר בכל רם לחלל, שנראה שאף אחד לא מקשיב זה ישראלי בעיני.  אבל יותר מכל, הפיצול בין מישור הסאונד למישור הויזואל, לפעמים הם מקבילים, לפעמים משיקים, ולפעמים לא קשורים בכלל אחד לשני.  זה ישראלי כי זה אחד המוטיבים החוזרים המאפיינים את התרבות שלנו – הפיצול. או לייתר דיוק פיצול בין הקונקרטי לאבסטרקטי, הרבה מהתרבות הישראלית הצעירה עוסקת בזה לדעתי, אם במישרין ואם בעקיפין. חלק מהמאפיינים הנ"ל מתקיימים גם בעבודותיה הנוכחיות.

אפרת גוש היא לא בדיוק כוס התה המוזיקלי שלי, אבל היא ישר קפצה בראשי כאשר חשבתי על עבודותיה של ציטר. אני חושב שיש הרבה קווי דימיון ונקודות השקה בין השתיים. גם בגוש ישנה איזושהי ארצישראליות שקיימת בצורה מאד מובהקת, ולא מדובר באיזה אתוס ציוני, או פאתוס קיבוצי-חלוצי. זה גם לא אלטרניטבה חילונית לדת היהודית, אולי אפילו ליהדות יש חלק בזה (במובן של ההפרדה בין קודש לחול). בשירים של גוש ישנה ארומה מאד מיוחדת שמאופיינת בעיקר על היתנתקויות במהלך השיר בין המלל למלודיה. אולי זה גם קשור לכך שעברית אינה שפה מאד מלודית והרמונית במצלול שלה. זה קיים במחול ישראלי- הכנסת מלל, או פרצי צחוק שאינם קשורים (כביכול) למהלך הנארטיבי- תנועתי. בהרבה מחול ישראלי ישנה היקרעות קשה בין האבסטרקטיות של התנועה, של הקצב, של המקצב לבין קונקרטיות של אמצעים חיצוניים לתנועה, אולי יוצא מן הכלל הוא עדו תדמור. בספרות הישראלית זה גם קיים, תחשבו על שבתאי, איזו דיכוטומיה ישנה לפעמים בין הדימיון והרצון לייצר נארטיב קונקרטי.

נחזור לציטר, בכמה טקסטים שקראתי עליה, ישנו ניסיון להציב אותה בהקשר של קולנוע ניסיוני. אני חושב שזה חוטא למטרה. כי אין אצלה שום חדשנות שלא ראיתי קודם, ובכלל לא בקולנוע ניסיוני, דווקא במיינסטרים. אצל טריפו, לינץ', וודי אלן, האחים דארדן, אין לי ספק שציטר מושפעת וראתה את הנ"ל. בעיניין קולנוע, אני לא אומר שהמדיום הקולנועי עשיר יותר, ומצליח לחדש בתחומו יותר מאשר הוידאו ארט. זה פשוט לא משהו שוידאו ארט עושה, לוידאו ארט יש בכל זאת פיגומים שמקורם באמנות הפלסטית. אני מתכוון לכך שהוידאוס של ציטר דומים בהרבה לפיסול בכך שישנו ניסיון לתת לצופה חוויה שהוא לא כבול אליה בשלושה מימדים. אפשר לראות את הוידאו רק לרגע חטוף ואפשר לראות את כולו, אפשר רק להאזין לו ואפשר רק לראות את הויזואל. החוויה של העבודה עוברת, גם עם חלקית, בכל סלייס שהצופה יבחר. כלומר לצופה יש תפקיד בעבודה, שהוא תפקיד מקביל לנוכחות של האמנית בעבודה. האמן/צופה הוא הנושא של העבודה. במקרה של ציטר הטרואר הישראלי המובחן הוא רק מאפיין של העבודה וערך חשוב בה. ארחיב עוד קצת, הצופה עומד בלב הקונפליקט שמציאה האמנית, הוא נקרע בין האזנה לקול וקריאת הכתוביות, לבין הניסיון להבין את המשחק האסוציאטיבי של הדימוים (גם כשהו פשוט ביותר כמו דם-יין) לבין ניסיון לייצר חיבור נארטיבי, והזדהות מינימלית עם הדמויות והיחסים בינהן. גם כשכל הנ"ל מאד קונקרטי וברור, מיד בסיקוונס הבא הכל משתנה והקלפים נטרפים. אין מחוייבות מצדה של ציטר לשום דבר בעצם, וזוהי השפה שלה. השימוש שלה במדיום של הוידאו גם מאד מודע לשימוש הבייתי-חובבני של הוידאו, במיוחד לחוסר היכולת "הבימאית" או האמנותית לראות את הסרט כמכלול (עין האלוהים אם תרצו). הוידאוס שלה משתמשים גם באסתטיקה הזו ובאביזרים הללו כתפאורה. הכל מאד בייתי, ובעיני גם מאד לוקאלי-ישראלי, אבל החוויה היא גלובלית, יש בזה משהו אמיתי וכן. אני עדיין לא בטוח שאני אוהב את העבודות שלה, אבל אני בהחלט מבין את התעניינות בה.

http://www.nogagallery.com/