דקונסטרוקציה ע"פ בוב הבנאי

קראתי אתמול בבוקר ב "גלריה" שיצירתו של היוצר-מוזיקאי קותימאן ThruYou נכנסה לרשימת 50 ההמצאות החשובות ביותר של 2009. המיקסים ליוטיוב שעושה קותימאן הם באמת מאד מוצלחים מבחינה מוסיקאלית, או לכל הפחות, הם לטעמי. אבל ודאי שהזכיה בתואר היתה על כושר ההמצאה של קותימאן, ועל ההברקה לקחת קטעי יוטיוב של מוזיקאים חובבים וליצור מוזיקה מקורית מתוך אותם קטעי וידאו ופחות על כשרונו המוזיקאלי. בניגוד אולי להרכבים אחרים שכבר מזמן יצרו מיקסים, או יצירות חדשות מתוך סימפולים של מוזיקאים אחרים, קותימאן בחר להשתמש במוזיקה "לא מקצועית" ובודאי לא מהוקצעת, שזכויות היוצרים והקניין הרוחני לגביה מצויים באזור עדיין הדמדומים.  מבחינות רבות הפעולה של קותימאן דומה לאסמבלז' המוכר מהאמנות האמריקאית (למרות שישנה הופעה מוקדמת יותר אצל דושאן, בראק, ודבופיי) ובעיקר ביצירה של ראושנברג, צ'מברליין וקינהולץ. האסמבלאז' האמריקאי היה מייצג נאמן של זמנו, הוא איחד בתוכו את הקונקרטיות של האסטתיקה והתצורה של התקופה, בעיקר אצל קינהולץ העבודות נראות כקפסולות של זמן שהקפיאו הלך רוח המייצג את תקופתו. האם קותימאן מייצג את תקופתו? ברור שכן. הרי אם יש משהו שמייצג את התקופה האחרונה יותר מכל זה יוטיוב. האפשרות שניתנת לכל אחד ליצור קטע וידאו ולהעלות אותו לצפיה חופשית ברשת הולידה גיבורי תרבות (שיין דוסון, פרד, וואט דה באק, המעצבן שרוקד בכל מיני מקומות בעולם ועוד רבים ) סדרת המופת "מחוברות" וודאי נעשתה בהקשר היוטיוב, תוכניות טלויזיה עוסקות ביוטיוב כמו הלינק והצינור, ולא פעם קטעי יוטיוב מוצאים את עצמם במהדורות החדשות. כך שזה רק טבעי שיוטיוב יגיע גם ליצירה. למרות שטרם יצא לי להתקל באמן המושפע מיוטיוב כמו שתרבות הראליטי השפיעה וביססה את עבודתו של פיל קולינס (וכמובן שאשמח להכיר).

התערוכה של שי צורים "Made In China" עוסקת לעניות דעתי בעיניין דומה, אם כי בטמפו מוחלש יותר מאשר אצל קותימאן. זאת אולי מפני של אסמבלאז' יש משקל כבד יותר אצל צורים, שחי ועובד בשנים האחרונות בארה"ב. השימוש שעושה צורים בפיסול ובחפצי נוי הבאים מתוך האסטתיקה של הצריכה ההמונית והניסיון להחזיר להם את המופע היחידני, מבוססת רבות על האסמבלאז' כמתודולוגיה אמנותית. העיניין הוא, שאני לא בטוח ששם התערוכה מעיד על מקום הייצור הגיאוגרפי של מרכיבי העבודות כפי שהוא מעיד על השכיחות בנוכחות של אמנות סינית בניו-יורק ובמיוחד על תצורת הפופ שלו. נראה לי שצורים מביא זווית מעניינת של הסתכלות סימיוטית על הצייט-גייסט הנוכחי. צורים שותל בעבודות גם "רמזים" על המוצא הישראלי האמיתי של העבודות. האם בכל מנסה צורים לפתוח דיון על הניסיון של גופי אמנות ואוצרים ישראלים להשוות בין האמנות הישראלית לסינית ואולי ליצור את האפיל ה"זר" שיכניס את האמנות הישראלית להילוך גבוה בזירה הבינלאומית כפי שקרה לאמנות הסינית בעשור האחרון? אין ספק שבאמנות העשור האחרון שייך לסינים, ובאינטרנט ליוטיוב. מבחינתי, צורים עושה אסמבלאז' בין התרבויות ולאו דווקא בין אובייקטים. בדומה לקותימאן, גם צורים נבחן באסטתיקה וכושר ההמצאה שהוא מחולל בעבודתו, ולאו דווקא על אופן האלכימיה שלו כי אם על תוצאתה. אני חושב ששני היוצרים מצליחים להביא מרוח זמנם לתוך היצירה ולא רק בעצם ההצעה אלא גם בתוצאה. בעוד שאצל קותימאן אפשר להבחין בדיוק המוזיקאלי, השאלה האם גם שי צורים מצליח ליצור אסמבלאז' מדוייק או שלמרות הרעיון הגדול אנחנו נשארים עם סלט פיסולי? אני חושב שבתערוכה במוזיאון תל אביב במסגרת פרס גוטסדינר הוא הצליח לעשות זאת הרבה יותר טוב – ליצור שפה פיסולית אינדוסינקרטית למרות השורשים העמוקים של עבודתו. בתערוכה ברוזנפלד נוצרה בעיה מסויימת בחלוקה החללית – העבודות לא מצליחות לתמוך אחת בשניה, וקצת חבל. חלק מהעבודות לא לגמרי ברורות  ונראה היה שמקומן לא בתערוכה, אלא עם כן מדובר באסופה ולא בתערוכה. אמנם הקייס של צורים חזק דיו לצלוח את הבעיתיות הזו המצריכה מאמץ מוגבר מצד הצופה ליצור את החיבורים בין העבודות. הרי ברור שעבודות העוסקות בחיבורים מצריכות תצוגה של חיבורים עדינים ומדוייקים ביותר. בטח ובטח שעבודות כמו הברוס לי הנאבקים אחד בשני וכמה וכמה רישומים לא עוברים בהקשר תערוכתי. פרט לנאמר לעיל, אני תמיד רואה את הסיפוריות בתוך העבודות של שי צורים לפני הכל, ולא שהוא יודע לספר סיפור כמו יוסי אלפי בדרמה ופתיינות, הוא מספר סיפורים במבטא כבד ועלגות מסויימת שמצריכה מאמץ מהצופה כבר על ההתחלה. כן, התערוכה הזו מצריכה מאמץ, אבל זה שווה :)

Cai Guo-Qiang

Joseph Beuys

Shai Zurim

לאתר גלריה רוזנפלד: www.rg.co.il