האמת קפיטל, נראה לי שהעניין הגיע לסיומו מבחינתי.
לא שיש לי בעיה עם ה"מדור" הופרדו בילדותם (למרות שנכון יותר, בהתאם למה שאתה מציג לומר "הופרדו בלידתם"), ואין בעיה עם אתנחתות "קומיות", אם זה בכלל אמור להיות קומי.
המיצוי של העניין לא נוגע למדור הזה, או למתכון השבועי שלך או להתמעטות הפוסטים. העניין בעבורי הסתיים כי ככל הנראה הגעת לגובה הרב ביותר שתוכל – ומקום זה נשמע (אן נכון יותר נקרא על ידי) כמעט כמו כל "בקורת" אמנות ממוצעת.
מהמקום שבו התחלת – זריז, מדוייק ואישי. אמן (סביר להניח) שנשבר לו מאיך שהדברים נראים ונקראים וניסה אחרת – הגעת למקום שבו נמצאים כל האחרים. לא יותר טוב, ונכון – גם לא רע יותר.
תודתי נתונה לך על הפוסטים הטובים ואני מקווה שבעתיד תוכל לחזור אליהם ולהבין כמה טובים הם היו.
פיליפ כרגיל, צודק בכל מילה
גם אני מאבדת עניין וקפיטל מאבד גובה; כשהיית חדש, מבריק ורענן אפשר היה לסלוח לכשלים קטנים פה ושם. עכשיו כשהקסם פג, נשארנו עם הרבה אפור
בלי פיליפ לא יהיה צבע ולא יהיה ענין עניין.
פיליפ, אולי תפתח בלוג? – אני אחריך באש ובמים!
תודה מ. על הקומפלימנטים וההצעה. תודה גם לך דוד…אבל לא.
אני לא פותח בלוג.
לקפיטל יש יכולת (גבוהה וטובה משלי) לכתוב פוסטים מעניינים בבלוג שלו.
הוא, כך בעיניי, צריך רק להשתחרר משני דברים:
1. להפסיק לחשוב שמה שיצר את ה"באאז" סביבו, האנונימיות, מעניינת כעת מי מהקוראים (ובעניין זה, גם לא לנצל את ה"מסתורין" כדי לקבל אהדה).
2. להתחיל לחשוב, וגם לכתוב, בדיוק (אבל בדיוק) כמו שהוא מרגיש – ולא כמו איזו שהיא אוטוריטה "ביקורתית".
וכאן טמון מעגל קסמים – ככל שהוא נלחם על או מנצל את האנונימיות, כך הוא מרשה לעצמו להיות פחות אישי ויותר ה"מבקר האמנות". פראדוקסאלי, אבל זה מה שקורה.
על כך אני מאוד מצר כי כאלו יש כבר למכביר, אבל קפיטל (לא המסתורי, זה האמיתי שעומד מאחורי הפסאדה) יש אחד. הוא יכול להשאר קפיטל בעבורינו (והרי אנחנו גם: מ. או גשש או פיליפ – מסכות) אבל התוכן צריך להיות מי ומה שהוא. והוא לא מבקר אמנות. הוא – ויכחיש ככל שירצה – אמן. אז שיכתוב כמו אמן, עם כל הכעס, והקנאה, והחשק והעניין וההכרות, השינאות והאהבות שלו.
אני לא אפסיק לקרוא את קפיטל, אני פשוט לא רואה טעם למשוך אותו לדיונים, כשניכר שמה שמעניין אותו זה יותר להגדיר ולמסגר (לשם כך יש לי את עצמי על המגבלות שלי והגבולות שלי. אני לא צריך אותו) ופחות לתת להגדרות ומסגרות שכבר קיימות להתפורר, להפתח, להתערער.
קראו מה כתב קפיטל ב About Capital F וקראו מה הוא כתב בפוסט האחרון ב"דקונסטרוקציה עפ" בוב הבנאי"..(לפחות כשרון לכותרות יש לו) וראו איזה מרחק מתקיים בין ההצהרות ולמעשה. אני מאמין שמי שהצהיר את מה שהצהיר, יכול גם לקיים.
ולכשיקיים – אשמח לדון איתו.
ואם כבר ציבי גבע ,
כשאני רואה את הפסיכולוג הפופולארי יורם יובל
משום מה אני נזכרת בגבע.
טוב הוא לא צייר אבל גם גבע זכור לי כמן מורה כזה,
קצת פסיכולוג באופן שקורא את יצירות הסטודנטים….
11 תגובות
Comments feed for this article
23 בנובמבר 2009 בשעה 5:49
מעיין
אין עליך!! אבל איזה הבדל בסגנון…
23 בנובמבר 2009 בשעה 13:09
bucks
אין כזה הבדל גדול ביניהם:
שניהם אייטיז מובהק
שניהם קשורים לטראנס אוואנגארדיה, האחד הוא ממקימי הזרם
ושניהם נורא נורא אוהבים כסף
23 בנובמבר 2009 בשעה 19:40
פושקש
אוהו. יש הבדל מהותי.
הציבי ביג-בוס מרויח בשקלים, והפרנצ'סקו נעבאך ביורו.
זה עושה את הכל למגוחח, הפוזיציה מול המצלמה.
23 בנובמבר 2009 בשעה 13:12
bucks
למרות שציבי גבע בצילום הזה נראה כמו מייקל סטייפ בעוד 5 שנים, התנוחה ה"שברירית" גם
23 בנובמבר 2009 בשעה 21:48
דוד
פחות רשעות, אם אפשר, בבקשה.
24 בנובמבר 2009 בשעה 19:57
פיליפ
האמת קפיטל, נראה לי שהעניין הגיע לסיומו מבחינתי.
לא שיש לי בעיה עם ה"מדור" הופרדו בילדותם (למרות שנכון יותר, בהתאם למה שאתה מציג לומר "הופרדו בלידתם"), ואין בעיה עם אתנחתות "קומיות", אם זה בכלל אמור להיות קומי.
המיצוי של העניין לא נוגע למדור הזה, או למתכון השבועי שלך או להתמעטות הפוסטים. העניין בעבורי הסתיים כי ככל הנראה הגעת לגובה הרב ביותר שתוכל – ומקום זה נשמע (אן נכון יותר נקרא על ידי) כמעט כמו כל "בקורת" אמנות ממוצעת.
מהמקום שבו התחלת – זריז, מדוייק ואישי. אמן (סביר להניח) שנשבר לו מאיך שהדברים נראים ונקראים וניסה אחרת – הגעת למקום שבו נמצאים כל האחרים. לא יותר טוב, ונכון – גם לא רע יותר.
תודתי נתונה לך על הפוסטים הטובים ואני מקווה שבעתיד תוכל לחזור אליהם ולהבין כמה טובים הם היו.
25 בנובמבר 2009 בשעה 15:33
דוד
לפוסטים היה ערך מוסף שהתבטא בתגובות להם. אני נהינתי והשכלתי מהם לא פחות מהפוסטים עצמם. כנראה שאתה מאוכזב גם מהתגובות.
אני מקווה שדבריך אינם נדר.
26 בנובמבר 2009 בשעה 4:20
מ.
פיליפ כרגיל, צודק בכל מילה
גם אני מאבדת עניין וקפיטל מאבד גובה; כשהיית חדש, מבריק ורענן אפשר היה לסלוח לכשלים קטנים פה ושם. עכשיו כשהקסם פג, נשארנו עם הרבה אפור
בלי פיליפ לא יהיה צבע ולא יהיה ענין עניין.
פיליפ, אולי תפתח בלוג? – אני אחריך באש ובמים!
26 בנובמבר 2009 בשעה 19:04
פיליפ
תודה מ. על הקומפלימנטים וההצעה. תודה גם לך דוד…אבל לא.
אני לא פותח בלוג.
לקפיטל יש יכולת (גבוהה וטובה משלי) לכתוב פוסטים מעניינים בבלוג שלו.
הוא, כך בעיניי, צריך רק להשתחרר משני דברים:
1. להפסיק לחשוב שמה שיצר את ה"באאז" סביבו, האנונימיות, מעניינת כעת מי מהקוראים (ובעניין זה, גם לא לנצל את ה"מסתורין" כדי לקבל אהדה).
2. להתחיל לחשוב, וגם לכתוב, בדיוק (אבל בדיוק) כמו שהוא מרגיש – ולא כמו איזו שהיא אוטוריטה "ביקורתית".
וכאן טמון מעגל קסמים – ככל שהוא נלחם על או מנצל את האנונימיות, כך הוא מרשה לעצמו להיות פחות אישי ויותר ה"מבקר האמנות". פראדוקסאלי, אבל זה מה שקורה.
על כך אני מאוד מצר כי כאלו יש כבר למכביר, אבל קפיטל (לא המסתורי, זה האמיתי שעומד מאחורי הפסאדה) יש אחד. הוא יכול להשאר קפיטל בעבורינו (והרי אנחנו גם: מ. או גשש או פיליפ – מסכות) אבל התוכן צריך להיות מי ומה שהוא. והוא לא מבקר אמנות. הוא – ויכחיש ככל שירצה – אמן. אז שיכתוב כמו אמן, עם כל הכעס, והקנאה, והחשק והעניין וההכרות, השינאות והאהבות שלו.
אני לא אפסיק לקרוא את קפיטל, אני פשוט לא רואה טעם למשוך אותו לדיונים, כשניכר שמה שמעניין אותו זה יותר להגדיר ולמסגר (לשם כך יש לי את עצמי על המגבלות שלי והגבולות שלי. אני לא צריך אותו) ופחות לתת להגדרות ומסגרות שכבר קיימות להתפורר, להפתח, להתערער.
קראו מה כתב קפיטל ב About Capital F וקראו מה הוא כתב בפוסט האחרון ב"דקונסטרוקציה עפ" בוב הבנאי"..(לפחות כשרון לכותרות יש לו) וראו איזה מרחק מתקיים בין ההצהרות ולמעשה. אני מאמין שמי שהצהיר את מה שהצהיר, יכול גם לקיים.
ולכשיקיים – אשמח לדון איתו.
26 בנובמבר 2009 בשעה 19:35
rubi
די כבר נודניקים, אף אחד לא חייב לכם שום דבר. שיכתוב מתי שבא לו ובקצב שלו.
12 בדצמבר 2009 בשעה 1:15
הלנה
ואם כבר ציבי גבע ,
כשאני רואה את הפסיכולוג הפופולארי יורם יובל
משום מה אני נזכרת בגבע.
טוב הוא לא צייר אבל גם גבע זכור לי כמן מורה כזה,
קצת פסיכולוג באופן שקורא את יצירות הסטודנטים….
http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/782/957.html