You are currently browsing the monthly archive for דצמבר 2009.
עדנה קנטי מ"האח הגדול"
דרורה דומיני - האמא של הפיסול הישראלי
החל מתחילת חודש דצמבר אנחנו מופצצים במצעדים וסיכומים מכל מיני סוגים הבאים לדרג/לסכם את הטוב והרע שהשנה האחרונה הציע לנו. האמת, שאני משוגע על מצעדים ובמיוחד מצעדי עשור ואני קורא בשקיקה כל מצעד אפשרי בכל נושא. אז חשבתי שאולי אני גם אנסה את כוחי בצעדה מיוחדת בבלוג. מה אני יכול כבר להצעיד אם לא תערוכות? אבל כיון שיש לי זיכרון קצר אני אסתפק במצעד שנתי ולא משהו עשורי כולל. כדי לעשות מדרג בעל משמעות כדי שיהיו בו מעט מקומות לכן חשבתי על 10 כמספר היוני. מתוך אי יכולת להניח את האצבע על 10 תערוכות טובות במיוחד, כאלה שאזכור בצורה חיובית. ומתוך אי רצון לציין 5 תערוכות גרועות במיוחד, כי זה סתם ילדותי. חשבתי שהכי מתאים למצב הוא ניסיון לדרג 10 תערוכות בינוניות במיוחד, כאלו שמשמח את הלב שהן הוצגו וכיף לראותן אך גם לא היה מורגש אילולא התקיימו כלל. אם להיות יותר מדוייק: תערוכות שמייצגות נאמנה את האג'נדה שלהן, מקיימות את ההבטחה של ההצעה האמנותית שלהן, אך אם זאת, לא ניתן להגדירן כתערוכות מצויינות כי הרף שהציבו לעצמן אינו גבוה במיוחד. אין הכוונה שאני מחפש תערוכות נטולות פגמים על מנת להחשיבן כמצויינות. בשבילי תערוכה מצויינת היא כזו המציבה לעצמה רף גבוה מלכתחילה.
ולהלן התערוכות באי סדר מכוון:
1.
אדריאן פאצי – עדנה מושנזון הביאה לסרג'יו סנטר אמן וידאו בינלאומי ואצרה לו תערוכת יחיד טובה לסוגה. בהחלט נהנתי לצפות בתערוכה ושמחתי להקדיש את הזמן הנדרש על מנת לראות את עבודות הוידאו. הבעיה היא שבחלק גדול מעבודותיו הוא נגע בנושאים בנאליים בצורה בנאלית והורגש איזה חוסר מסויים בחלק מהעבודות.
2.
גברים בשמש- מוזיאון הרצליה אירח את מה שיכלה להיות אחת התערוכות החשובות באמנות הישראלית. חלק גדול מהעבודות היה מצויין, פשוט כי הן היו עבודות טובות שמנכיחות טרואר אחר בתוך האמנות הישראלית. מצד שני היו כמה עבודות חלשות מאד שמצאו את עצמן בתערוכה רק בגלל שהיוצרים הנם ערבים. האמנים הם אולי אמנים פלשתינאים, כי כך הם מגדירים את עצמם. לדידי, אני לא מוצא סיבה להגדיר כך אמנות שנעשת בישראל, אשר מאד משוייכת בעיני לאמנות הישראלית. אולי זה לא "אופקים חדשים" או "10+" אבל זה לא פחות ישראלי.
3.
אריאל שלזינגר – כל תערוכה של שלזינגר מוכיחה שהוא אחד האמנים הצעירים הכי מרתקים שפועלים כאן. התערוכה הספציפית הזו, היתה קצת פחות חדה ביחס אליו.
4.
קולות ומראות – טעימה מוידאו ארט מאירופה במוזיאון תל אביב. תערוכה מאד מספקת, חבל שהמוזיאון לא מבין שתפקידו הוא להביא יותר תערוכות מסוג זה. התערוכה גם היתה מהנה במיוחד כי הורגש שלא נחסך יורו אחד בדרך להגשמת תערוכה מהוקצעת ומקצועית. שאפו על הכוונה.
5.
גיא בר אמוץ – ספסר החלומות, תערוכת היחיד של בר אמוץ, אמן מאד מיוחד ועוף מוזר בנוף הישראלי. תערוכה בינונית קלאסית, של אמן שמסתכל על אמנות כשדה רחב, ועל כן רוחב היריעה של התערוכה מחפה על הגימיקיות שלה.
6.
פסח סלבוסקי – תערוכת יחיד בגלריה גבעון. פשוטות מלבבת ומקסימה מציפה את החלל של גבעון. הציורים של סלבוסקי מקסימים את הדעת. בלי מוניפולציות ובלי סחטנות ריגשית שכל כך מאפיינת את הציור הישראלי בכלל ואת צירי גלריה גבעון בפרט. פשוט ציור-ציור פשוט.
7.
אינסומיה – מוזיאון פתח תקוה. מרי שק אצרה רגעי קסם במנצ'סטר של ישראל. זה לא מכאן. לטוב ולרע.
8.
דחף מאולף – תערוכה קבוצתית של ציור, על ציור, מבית היוצר של גלריה ברוורמן. זה אין לתאר שזו התערוכה שנתנה השנה דו"ח מצב על הציור בצורה המיהמנה ביותר. אפשר היה להרחיב, אפשר היה לדייק.
9.
מיכל היימן בביתן הלנה רובינשטיין – כמה זמן צריך לחכות לתערוכה? הבעיה עם היימן, היא ככל שנותנים לה להמתין לתערוכה היא מסתבכת בתוך הפלונטר של עצמה. מהכרותי עם עבודותיה של היימן, התערוכה הזו היתה מהקומניקטיביות ביותר שלה. זה כמובן, לא עזר למרבית הקהל. מבחינתי, העבודות של היימן זה כמו סודוקו- כשזה נגמר, זה נגמר.
10.
בית הרוחות של מאני – תערוכת הלויין של יריד צבע טרי, היתה אחד מהחיבורים ההזויים ביותר בין עבודות שנראו אי פעם. אין ספק שרק האוצרים של התערוכה הבינו את ההקשרים והחיבורים בין העבודות. בצורה מאד משונה זה עבד להם.
השבוע פורסמה ידיעה ב"גלריה" על כך שתיאטרון חיפה והשחקנית אורלי זילברשץ בנאי נתבעים על שעברו על חוק העישון בציבור. אורלי זילברשץ בנאי עישנה במהלך הצגה, כחלק מההצגה, ואחת הצופות בהצגה חשבה שאמנות אינה צריכה להיות מעל החוק ועל כן לא ראוי שהשחקנית תעשן על הבמה גם אם זהו רצון הבמאי / המחזאי / השחקנית. מקרה דומה קרה לא מזמן בלונדון, בתערוכה בה הוצגה עבודה של ריצ'רד פרינס בטייט מודרן, בתערוכה הוצגה העבודה הקאנונית Spiritual America בא מצולמת ברוק שילדס בת העשר בעירום. מנהלי הטייט קיבלו הזהרה מהסקוטלנד יארד על כך שהם עוברים על החוק בהצגת צילום עירום של ילדה בת 10 והתמונה הורדה מהתצוגה טרם פתיחת התערוכה. אין זה יוצא דופן בנארטיב של האמנות שניסיון של האמנות לעבור על החוק או להציב עצמה מעל החוק נמנע על ידי משמרות החוק, וצנזורה בוודאי לא זרה לאמנות. לדוגמא: ההוספה המאוחרת של עלה המסתיר את מבושיהם של אדם וחוה בציור של מזאצ'יו "הגירוש מגן עדן" או הביקורת החריפה על "אולימפיה" של מאנה. אבל כאן לא מדובר בצנזורה או בביקורת על "טעם רע", בשני המקרים ישנה עברה על החוק בצורה מפורשת. מטרת החוק היא לדאוג לשלום הציבור ורווחתו ולהסדיר את חיי התושבים על מנת לבסס שלטון יציב. החוק וגם האמנות משקפים במידה רבה את הלך הרוח של הציבור ואת הטולרנטיות שלו כלפי הפרט המרכיב את הציבור. האמנים הנם חלק מאותו ציבור שהחוק מגן עליו והאמנות (במיטבה) מנסה לשקף אותו ולהנכיח את כוחה של רוח האדם.
אז התחלתי לתהות על הקשר בין אמנות וחוקי המדינה, בעיקר לאור ההצהרה של שר המשפטים לגבי קבלת ההלכה כחוק במדינה. ישנה סברה שאומרת שהאמנות בוחנת את החברה האנושית מלמעלה. כלומר, נקודת המבט היא חיצונית לחברה ולאו דווקא כפופה לחוקים שלה. ישנם גם רבים (כמו ברוס נאומן) שמשווים את האמן למרגל או גנב ביחס לחברה. כמובן שהטענה הנפוצה ביותר היא שבשם האמנות כמעט הכל אפשר (ואני לא בטוח שנרצחי קרוואג'יו יסכימו אם זה). האם יש צורך שהאמנות תהיה מעל החוק? האם בשביל חופש אמנותי צריך לא להיות כפופים לחוקים.
אולי אחד המקרים היותר מפורסמים של התנגשות החוק והאמנות הוא המקרה של אליעזר זוננשיין שהכניס עבודות שלו לתוך תערוכה במוזיאון תל אביב. ישנם גם מקרים כמו המקרה של רועי מרדכי שטבע חברת מוצרי היגיינה על גניבת רעיון שלו. למרות שבדרך כלל זה הפוך, ואמנים משתמשים בלוגואים של חברות בתוך האמנות שלהם. לפעמים החוק והאמן מתנגשים גם במקומות לא צפויים אך בנאליים להחריד, למשל במס הכנסה. האופה זקוק לקמח כדי לעשות לחם וזה ברור למחוקק, לכן הקמח הוא הוצאה מוכרת. לעומת זאת אם אמן נזקק למנוע של מכונת כביסה בשביל פסל, זה כבר לא ברור למחוקק למה המנוע הוא חלק מיצירת אמנות ועל כן הוא הוצאה מוכרת. או מקרה הפוך בו האמן מוכר עבודה מבלי לדווח על כך למס הכנסה (לפעמים מתוך תום דעת) ובעצם עובר על החוק. איך אפשר גם בלי פוליטיקה, האם אמנים שמצלמים בתוך השטחים ו"פוגעים בבטחון המדינה" עוברים על החוק?
אז קודם כל ניתן להבדיל בין מקרה שבו האמן עובר על החוק, כפרט בתוך חברה הכפופה לחוק וממשל לבין שהאמנות עצמה עוברת על החוק או פוגעת בממשל. נראה לי שעל פניו אין שום סיבה מוצדקת שאמן צריך לעבור על החוק, ובטח שהאמנות לא צריכה לעבור על החוק. גם במשטרים קשים וחוקים אכזריים האמן והאמנות צריכים למצוא את הנתיב המתאים להם כמו דג סלמון חלקלק החוזר לפלג שבו נולד. כלומר, לגבי אמן שמבקש לעבור על החוק, סביר להניח שהוא לא זקוק לכך לשם השרדותו או אמנותו אלא הוא עושה כן על מנת לחזק את מעמדו או את הפרסונה שלו. לגבי האמנות עצמה השאלה העקרונית עדיין נוגעת לאתיקה של האמנות והיא מאד חשובה: האם האמנות נמצאת מעל החברה המכוננת אותה? אני חושב שאת השאלה הזו שואלת כל יצירת אמנות באשר היא. הרי בעצם יציאתה של האמנות למרחב הדיון הציבורי היא מבקשת שיקבלו אותה כיצירת אמנות עצמאית ועל כן היא דורשת למעשה בג'סטה מצד הציבור לתת לה מקום נרחב בתרבות שלו. יותר מקום ממה שהיצירה עצמה יכולה למלא. להבדיל כסא או שולחן שיוצא לעולם מבקש מקום של כסא או שולחן וממלא את הפונקציה הזו. יצירת האמנות נדרשת למלא חלל אמורפי לגמרי שאת ההגדרה שלו נותנת החברה. כך שכבר בעצם היציאה של היצירה יש מהחסד שמעניקה החברה והיצירה, מצדה, לרוב מתעמרת בחברה בחזרה בחוסר שיוויון מוחלט. על כן, נראה לי מוגזם לדרוש מהחברה גם לתת מקום ליצירת האמנות וגם לזלזל בחוקים של החברה.
