You are currently browsing the category archive for the ‘אמנות ישראלית’ category.

Yue Minjun

בליבה המסורתי של שכונת הגלריות, מוצגות תערוכותיהן של נורית דוד ויאיר גרבוז. שניים מותיקי השכונה מציגים עבודות חדשות, גרבוז מציג בבית האבות "גורדון" ודוד מציגה בבית האמהות "גבעון". תרועת ההולצות משובבת הנפש של סדנאת תרפיה בצחוק מלווה את הכניסה לשתי התערוכות, מבט ראשון בכל התערוכה מרגיש מיד כלחיצת יד לליצן עם זמזם חשמלי – לא ברור למי זה יותר מביך, לך או לליצן. הציורים והרישומים של דוד משתמשים באקרובטיקה ציורית סלפסטיקית לגמרי ואצל גרבוז ההומור יבש כמו מזג האויר הניתח על ראשינו.  כמובן שמדובר בשני ציירים ותיקים עם רזומה ציורי מרשים ועשיר, ושפה ויזואלית ברורה שלא ניתן לטעות בה ועל אחת כמה וכמה להתעלם ממנה. פרט להומור, בשתי התערוכות יש התעסקות רבה ב"גיל השלישי" ואף מחשבות על מוות אבל לא באופן מורבידי, אלא באופן אירוני. אפשר אף לומר שהציירים צוחקים למוות או שימותו מצחוק. עיניינים נוספים המשותפים לשני הציירים הוא עיסוק בציור עצמו – ובעיקר בהיסטוריה של הציור, שימוש בשפות ציוריות מגוונות ואופן הרכבת הציור מאלמנטים וביטול ההירכיה המסורתית של ציור. התחושה הבולטת ביותר האופפת את הצופה בתערוכות היא התחושה שלציירים יש רצון עז מאד להיות ציירים "צעירים" – להיות היפ, דבר זה בא לידי ביטוי גם בנושא של הציור וגם באופי הפעולה הציורי. ו… שניהם חותמים את שמם בקדמת הציור. מכאן דרכן של התערוכות מתפצלת.

אצל דוד, ההתעסקות עם התרבות היפנית בערוב עם מסורת רנאסנסית אירופאית מעידה רבות על הניסיון להישאר עדכני בכל הנוגע בציור פוסטמודרני, עירבוב תרבויות ו"השאלה" סגנונית מתרבויות רחוקות בהם לציור יש מסורת. הציורים וגם הרישומים של דוד הם מאד צעקניים ולא ניתן להתעלם מהרעש הויזואלי שלהם, הם עוסקים בנושאים כבדי משקל בעלגות אופיינית לדוד ובקלות דעת של נערה מתבגרת. זו ודאי עמדה לא צפויה אצל ציירת ותיקה שזכתה לא מזמן לתערוכה מוזאלית מקפת, ומתוך כך עמדה עקרונית מאד מעניינת. יתרה מזו, לא רק שאין זה פתטי בעיני, כפי שאולי משתמע מהשורות האחרונות, כי אם אותנטי ביותר ואפילו מרגש. כנות בציור שווה בעיני המון, גם באם נשים את הציורים מחוץ להקשרה האישי של דוד ונראה ציורים שאינם פסגת הקריירה שלה או ציורים שאינם טובים לכשעצמם. בתערוכה מוצג גם סרט וידאו העוקב אחר דוד בהכינה את התערוכה המוצגת ותערוכה אחרת לכבוד העיר נאפולי שדוד הוזמנה להציג בה. כך שהסיפור של התערוכה נוכח בה, ואין היא מסתירה דבר. גם הרישומים מגלים רבות על אופן הפעולה של דוד, גם אם הרישומים נוכחים בגלריה לצורכי מחיה בלבד, קרי פנסיה. הביקור בתערוכה מותיר ריח של החמצה, אולי אף במובן של חלב שהחמיץ.

אצל גרבוז הסיפור קצת אחר, צלילי הסימפוניה השישית של צ'יקובסקי אינם מתנגנים ברקע, כאן יש פאסון. על קירות הגלריה תלויים הציורים היבשים ביותר שראיתי אצל גרבוז מזמן, ואין זה עניין של מה בכך. אצל גרבוז תמו הדמעות וארובות העיניים יבשו (באם מצחוק ובאם מצער), את ההתבכיינות עושים בבית. כאן יש חשש מהפתטיות, יש חשש מהלעג והקלס ועל כן הציורים נוהגים בטקטיקת "הקדם תרופה למכה". הווה אומר – אל תצחקו עלי אני כבר אצחק על עצמי. הציורים מרושלים לגמרי במתכוון, חיוורים ונטולי חיות כמו גוויה של מי שמת לחינם וכעת ממתינות בחדר מתים לפתולוג. האם זהו ההומור העצמי של גרבוז? האם זהו הסרקזם הנודע שלו? גרבוז הוא חריף לשון וזריז מכחול מאין כמותו, אבל ראוי היה להפעיל את הביקורתיות הזו כלפי הציורים ולא כלפי מעמדו כאחד מבחירי האמנים של ישראל לדורותם. לא מזמן הוצגה בעיר תערוכה שכותרתה היתה "איננו מכירים את רפי" (או משהו דומה, אינני זוכר בדיוק), דווקא בתערוכה של גרבוז נזכרתי בכותרתה, כי לרפי לא היה איזכור בציורים של גרבוז כי הם היו כל כך ענווים ומפוחדים. האמת, רציתי לחבק ציור ציור ולשקר לו כמו לילד ולהגיד לו כמה הוא נפלא ויפה. זו אמנם תערוכה מאד "גרבוזית", אבל לדידי יש שינוי אקוטי באוויר ואני מקווה שהתערוכה הזו היא סה"כ פיילוט לא מוצלח במיוחד לעתיד מזהיר לצייר הצעיר הזה.

מה שגרם לי לכתוב על שתי התערוכות האלה לאחר תקופת היובש, זו תחושת ההחמצה – שני אמנים בכירים שיכולים לעשות "מה בזין שלהם" בוחרים להציג תערוכות כל כך מתנצלות. הייתי חייב לכתוב עליהן ולהגיד – די! אתם לא חייבים דבר לאיש!

יאיר גרבוז, נורית דוד ובני דורם אינם אלא מהגרים מבוהלים אשר חוטאים בעשיית אמנות, וזה קסום ומעורר התפעלות.

www.givonartgallery.com

www.gordongallery.co.il

Rembrandt van Rijn

החל מתחילת חודש דצמבר אנחנו מופצצים במצעדים וסיכומים מכל מיני סוגים הבאים לדרג/לסכם את הטוב והרע שהשנה האחרונה הציע לנו. האמת, שאני משוגע על מצעדים ובמיוחד מצעדי עשור ואני קורא בשקיקה כל מצעד אפשרי בכל נושא. אז חשבתי שאולי אני גם אנסה את כוחי בצעדה מיוחדת בבלוג. מה אני יכול כבר להצעיד אם לא תערוכות? אבל כיון שיש לי זיכרון קצר אני אסתפק במצעד שנתי ולא משהו עשורי כולל. כדי לעשות מדרג בעל משמעות כדי שיהיו בו מעט מקומות לכן חשבתי על 10 כמספר היוני. מתוך אי יכולת להניח את האצבע על 10 תערוכות טובות במיוחד, כאלה שאזכור בצורה חיובית. ומתוך אי רצון לציין 5 תערוכות גרועות במיוחד, כי זה סתם ילדותי. חשבתי שהכי מתאים למצב הוא ניסיון לדרג 10 תערוכות בינוניות במיוחד, כאלו שמשמח את הלב שהן הוצגו וכיף לראותן אך גם לא היה מורגש אילולא התקיימו כלל. אם להיות יותר מדוייק: תערוכות שמייצגות נאמנה את האג'נדה שלהן, מקיימות את ההבטחה של ההצעה האמנותית שלהן, אך אם זאת, לא ניתן להגדירן כתערוכות מצויינות כי הרף שהציבו לעצמן אינו גבוה במיוחד. אין הכוונה שאני מחפש תערוכות נטולות פגמים על מנת להחשיבן כמצויינות. בשבילי תערוכה מצויינת היא כזו המציבה לעצמה רף גבוה מלכתחילה.

ולהלן התערוכות באי סדר מכוון:

1.

אדריאן פאצי – עדנה מושנזון הביאה לסרג'יו סנטר אמן וידאו בינלאומי ואצרה לו תערוכת יחיד טובה לסוגה. בהחלט נהנתי לצפות בתערוכה ושמחתי להקדיש את הזמן הנדרש על מנת לראות את עבודות הוידאו. הבעיה היא שבחלק גדול מעבודותיו הוא נגע בנושאים בנאליים בצורה בנאלית והורגש איזה חוסר מסויים בחלק מהעבודות.

2.

גברים בשמש- מוזיאון הרצליה אירח את מה שיכלה להיות אחת התערוכות החשובות באמנות הישראלית. חלק גדול מהעבודות היה מצויין, פשוט כי הן היו עבודות טובות שמנכיחות טרואר אחר בתוך האמנות הישראלית. מצד שני היו כמה עבודות חלשות מאד שמצאו את עצמן בתערוכה רק בגלל שהיוצרים הנם ערבים. האמנים הם אולי אמנים פלשתינאים, כי כך הם מגדירים את עצמם. לדידי, אני לא מוצא סיבה להגדיר כך אמנות שנעשת בישראל, אשר מאד משוייכת בעיני לאמנות הישראלית. אולי זה לא "אופקים חדשים" או "10+" אבל זה לא פחות ישראלי.

3.

אריאל שלזינגר – כל תערוכה של שלזינגר מוכיחה שהוא אחד האמנים הצעירים הכי מרתקים שפועלים כאן. התערוכה הספציפית הזו, היתה קצת פחות חדה ביחס אליו.

4.

קולות ומראות – טעימה מוידאו ארט מאירופה במוזיאון תל אביב. תערוכה מאד מספקת, חבל שהמוזיאון לא מבין שתפקידו הוא להביא יותר תערוכות מסוג זה. התערוכה גם היתה מהנה במיוחד כי הורגש שלא נחסך יורו אחד בדרך להגשמת תערוכה מהוקצעת ומקצועית. שאפו על הכוונה.

5.

גיא בר אמוץ – ספסר החלומות, תערוכת היחיד של בר אמוץ, אמן מאד מיוחד ועוף מוזר בנוף הישראלי. תערוכה בינונית קלאסית, של אמן שמסתכל על אמנות כשדה רחב, ועל כן רוחב היריעה של התערוכה מחפה על הגימיקיות שלה.

6.

פסח סלבוסקי – תערוכת יחיד בגלריה גבעון. פשוטות מלבבת ומקסימה מציפה את החלל של גבעון. הציורים של סלבוסקי מקסימים את הדעת. בלי מוניפולציות ובלי סחטנות ריגשית שכל כך מאפיינת את הציור הישראלי בכלל ואת צירי גלריה גבעון בפרט. פשוט ציור-ציור פשוט.

7.

אינסומיה – מוזיאון פתח תקוה. מרי שק אצרה רגעי קסם במנצ'סטר של ישראל. זה לא מכאן. לטוב ולרע.

8.

דחף מאולף – תערוכה קבוצתית של ציור, על ציור, מבית היוצר של גלריה ברוורמן. זה אין לתאר שזו התערוכה שנתנה השנה דו"ח מצב על הציור בצורה המיהמנה ביותר. אפשר היה להרחיב, אפשר היה לדייק.

9.

מיכל היימן בביתן הלנה רובינשטיין – כמה זמן צריך לחכות לתערוכה? הבעיה עם היימן, היא ככל שנותנים לה להמתין לתערוכה היא מסתבכת בתוך הפלונטר של עצמה. מהכרותי עם עבודותיה של היימן, התערוכה הזו היתה מהקומניקטיביות ביותר שלה. זה כמובן, לא עזר למרבית הקהל. מבחינתי, העבודות של היימן זה כמו סודוקו- כשזה נגמר, זה נגמר.

10.

בית הרוחות של מאני – תערוכת הלויין של יריד צבע טרי, היתה אחד מהחיבורים ההזויים ביותר בין עבודות שנראו אי פעם. אין ספק שרק האוצרים של התערוכה הבינו את ההקשרים והחיבורים בין העבודות. בצורה מאד משונה זה עבד להם.

השבוע פורסמה ידיעה ב"גלריה" על כך שתיאטרון חיפה והשחקנית אורלי זילברשץ בנאי נתבעים על שעברו על חוק העישון בציבור. אורלי זילברשץ בנאי עישנה במהלך הצגה, כחלק מההצגה, ואחת הצופות בהצגה חשבה שאמנות אינה צריכה להיות מעל החוק ועל כן לא ראוי שהשחקנית תעשן על הבמה גם אם זהו רצון הבמאי / המחזאי / השחקנית. מקרה דומה קרה לא מזמן בלונדון, בתערוכה בה הוצגה עבודה של ריצ'רד פרינס בטייט מודרן, בתערוכה הוצגה העבודה הקאנונית Spiritual America בא מצולמת ברוק שילדס בת העשר בעירום. מנהלי הטייט קיבלו הזהרה מהסקוטלנד יארד על כך שהם עוברים על החוק בהצגת צילום עירום של ילדה בת 10 והתמונה הורדה מהתצוגה טרם פתיחת התערוכה. אין זה יוצא דופן בנארטיב של האמנות שניסיון של האמנות לעבור על החוק או להציב עצמה מעל החוק נמנע על ידי משמרות החוק, וצנזורה בוודאי לא זרה לאמנות. לדוגמא: ההוספה המאוחרת של עלה המסתיר את מבושיהם של אדם וחוה בציור של מזאצ'יו "הגירוש מגן עדן" או הביקורת החריפה על "אולימפיה" של מאנה. אבל כאן לא מדובר בצנזורה או בביקורת על "טעם רע", בשני המקרים ישנה עברה על החוק בצורה מפורשת. מטרת החוק היא לדאוג לשלום הציבור ורווחתו ולהסדיר את חיי התושבים על מנת לבסס שלטון יציב. החוק וגם האמנות משקפים במידה רבה את הלך הרוח של הציבור ואת הטולרנטיות שלו כלפי הפרט המרכיב את הציבור. האמנים הנם חלק מאותו ציבור שהחוק מגן עליו והאמנות (במיטבה) מנסה לשקף אותו ולהנכיח את כוחה של רוח האדם.

אז התחלתי לתהות על הקשר בין אמנות וחוקי המדינה, בעיקר לאור ההצהרה של שר המשפטים לגבי קבלת ההלכה כחוק במדינה. ישנה סברה שאומרת שהאמנות בוחנת את החברה האנושית מלמעלה. כלומר, נקודת המבט היא חיצונית לחברה ולאו דווקא כפופה לחוקים שלה. ישנם גם רבים (כמו ברוס נאומן) שמשווים את האמן למרגל או גנב ביחס לחברה. כמובן שהטענה הנפוצה ביותר היא שבשם האמנות כמעט הכל אפשר (ואני לא בטוח שנרצחי קרוואג'יו יסכימו אם זה). האם יש צורך שהאמנות תהיה מעל החוק? האם בשביל חופש אמנותי צריך לא להיות כפופים לחוקים.

אולי אחד המקרים היותר מפורסמים של התנגשות החוק והאמנות הוא המקרה של אליעזר זוננשיין שהכניס עבודות שלו לתוך תערוכה במוזיאון תל אביב. ישנם גם מקרים כמו המקרה של רועי מרדכי שטבע חברת מוצרי היגיינה על גניבת רעיון שלו. למרות שבדרך כלל זה הפוך, ואמנים משתמשים בלוגואים של חברות בתוך האמנות שלהם. לפעמים החוק והאמן מתנגשים גם במקומות לא צפויים אך בנאליים להחריד, למשל במס הכנסה. האופה זקוק לקמח כדי לעשות לחם וזה ברור למחוקק, לכן הקמח הוא הוצאה מוכרת. לעומת זאת אם אמן נזקק למנוע של מכונת כביסה בשביל פסל, זה כבר לא ברור למחוקק למה המנוע הוא חלק מיצירת אמנות ועל כן הוא הוצאה מוכרת. או מקרה הפוך בו האמן מוכר עבודה מבלי לדווח על כך למס הכנסה (לפעמים מתוך תום דעת) ובעצם עובר על החוק. איך אפשר גם בלי פוליטיקה, האם אמנים שמצלמים בתוך השטחים ו"פוגעים בבטחון המדינה" עוברים על החוק?

אז קודם כל ניתן להבדיל בין מקרה שבו האמן עובר על החוק, כפרט בתוך חברה הכפופה לחוק וממשל לבין שהאמנות עצמה עוברת על החוק או פוגעת בממשל. נראה לי שעל פניו אין שום סיבה מוצדקת שאמן צריך לעבור על החוק, ובטח שהאמנות לא צריכה לעבור על החוק. גם במשטרים קשים וחוקים אכזריים האמן והאמנות צריכים למצוא את הנתיב המתאים להם כמו דג סלמון חלקלק החוזר לפלג שבו נולד. כלומר, לגבי אמן שמבקש לעבור על החוק, סביר להניח שהוא לא זקוק לכך לשם השרדותו או אמנותו אלא הוא עושה כן על מנת לחזק את מעמדו או את הפרסונה שלו. לגבי האמנות עצמה השאלה העקרונית עדיין נוגעת לאתיקה של האמנות והיא מאד חשובה: האם האמנות נמצאת מעל החברה המכוננת אותה? אני חושב שאת השאלה הזו שואלת כל יצירת אמנות באשר היא. הרי בעצם יציאתה של האמנות למרחב הדיון הציבורי היא מבקשת שיקבלו אותה כיצירת אמנות עצמאית ועל כן היא דורשת למעשה בג'סטה מצד הציבור לתת לה מקום נרחב בתרבות שלו. יותר מקום ממה שהיצירה עצמה יכולה למלא. להבדיל כסא או שולחן שיוצא לעולם מבקש מקום של כסא או שולחן וממלא את הפונקציה הזו. יצירת האמנות נדרשת למלא חלל אמורפי לגמרי שאת ההגדרה שלו נותנת החברה. כך שכבר בעצם היציאה של היצירה יש מהחסד שמעניקה החברה והיצירה, מצדה, לרוב מתעמרת בחברה בחזרה בחוסר שיוויון מוחלט. על כן, נראה לי מוגזם לדרוש מהחברה גם לתת מקום ליצירת האמנות וגם לזלזל בחוקים של החברה.

 

חזרזיר מינאטורי - כזה אני רוצה :)

 

 

התחלתי לכתוב בלוג ב9לספטמבראלפייםותשעלספירתם ואף שלא ציפיתי למספר רב של קוראים, מספר הכניסות עלה בהתמדה. אני לא אשקר ואגיד שלא מעניין אותי כמה קוראים יש לבלוג שלי, אבל אני כן יכול לומר שהבלוג הזה, לכל אורך הדרך, עסוק במה שמעניין אותי ולא במה שמעניין את קוראי. אין לי מערכת לה אני מחוייב במספר פוסטים בשבוע ואם אין לי על מה לכתוב, אז אין לי על מה לכתוב. אם אין תערוכות שמעניינות אותי – אז אני לא אכתוב. לצערי זה המצב הנוכחי, ראיתי הרבה תערוכות לאחרונה ואף אחת לא מעוררת אותי לכתוב משהו – לטוב ולרע. חוצמזה, יש האח הגדול, אז אני עסוק.

אני מקוה שהטוקבקיסטים שלי יפתחו בלוג משל עצמם, שבו הם יעסקו במה שמעניין אותם. וכל ההצהרות נוסח "אני לא מגיב" או "לא נכנס לבלוג", לא ממש מעניינות אותי. אני אשמח מאד-מאד אם יקומו בלוגים נוספים שיהוו אלטרנטיבה אמיתית למגזין אמנות. אולי יום אחד אפשר יהיה להקים אתר שיאחד את כל הבלוג ויהיה ממש אתר אינטרנט שעסוק כולו באמנות ישראלית על פניה ורבדיה השונים והמגוונים.

אני לא מסתתר מאחורי הCapitalF כי אני מפחד או מתבייש או חושש וכיוצ"ב. אני פשוט מאמין שהאלטר-אגו הזה מעניק לי גבולות ונותן לי את האופציה להשמיע את הכל שלי בתוך מסגרת שאני זקוק לה. כמובן שכולם יודעים מי אני, ואין סודות וגו' אבל למה זה מעניין בכלל אם אני משתמש בשמי או כותב תחת שם-עט? למה זה מפריע?

בכל מקרה, אני מקוה להתחיל להכנס לשלב ב' של הבלוג מבחינתי. אני מקוה שיצא לי לפרסם פוסט או שניים בשבוע ולהמשיך אם הפינה הפופולארית "הופרדו בילדותם". לעומת זאת, בשלב זה אני מפסיק לפרסם תגובות. אז אל תגיבו! זה לא מעניין אותי מה אתם חושבים. ולא 'כפת לי אם זה נראה לכם ילדותי או קטנוני. זו בעיה שלי. לא טוב לכם לכו תקראו בלוג אחר!

כפי שאמרה שרה לאחר זכייתה בחסינות: תודה רבה.

 

פרנצ'סקו קלמנטה

ציבי גבע

 

 

קראתי אתמול בבוקר ב "גלריה" שיצירתו של היוצר-מוזיקאי קותימאן ThruYou נכנסה לרשימת 50 ההמצאות החשובות ביותר של 2009. המיקסים ליוטיוב שעושה קותימאן הם באמת מאד מוצלחים מבחינה מוסיקאלית, או לכל הפחות, הם לטעמי. אבל ודאי שהזכיה בתואר היתה על כושר ההמצאה של קותימאן, ועל ההברקה לקחת קטעי יוטיוב של מוזיקאים חובבים וליצור מוזיקה מקורית מתוך אותם קטעי וידאו ופחות על כשרונו המוזיקאלי. בניגוד אולי להרכבים אחרים שכבר מזמן יצרו מיקסים, או יצירות חדשות מתוך סימפולים של מוזיקאים אחרים, קותימאן בחר להשתמש במוזיקה "לא מקצועית" ובודאי לא מהוקצעת, שזכויות היוצרים והקניין הרוחני לגביה מצויים באזור עדיין הדמדומים.  מבחינות רבות הפעולה של קותימאן דומה לאסמבלז' המוכר מהאמנות האמריקאית (למרות שישנה הופעה מוקדמת יותר אצל דושאן, בראק, ודבופיי) ובעיקר ביצירה של ראושנברג, צ'מברליין וקינהולץ. האסמבלאז' האמריקאי היה מייצג נאמן של זמנו, הוא איחד בתוכו את הקונקרטיות של האסטתיקה והתצורה של התקופה, בעיקר אצל קינהולץ העבודות נראות כקפסולות של זמן שהקפיאו הלך רוח המייצג את תקופתו. האם קותימאן מייצג את תקופתו? ברור שכן. הרי אם יש משהו שמייצג את התקופה האחרונה יותר מכל זה יוטיוב. האפשרות שניתנת לכל אחד ליצור קטע וידאו ולהעלות אותו לצפיה חופשית ברשת הולידה גיבורי תרבות (שיין דוסון, פרד, וואט דה באק, המעצבן שרוקד בכל מיני מקומות בעולם ועוד רבים ) סדרת המופת "מחוברות" וודאי נעשתה בהקשר היוטיוב, תוכניות טלויזיה עוסקות ביוטיוב כמו הלינק והצינור, ולא פעם קטעי יוטיוב מוצאים את עצמם במהדורות החדשות. כך שזה רק טבעי שיוטיוב יגיע גם ליצירה. למרות שטרם יצא לי להתקל באמן המושפע מיוטיוב כמו שתרבות הראליטי השפיעה וביססה את עבודתו של פיל קולינס (וכמובן שאשמח להכיר).

התערוכה של שי צורים "Made In China" עוסקת לעניות דעתי בעיניין דומה, אם כי בטמפו מוחלש יותר מאשר אצל קותימאן. זאת אולי מפני של אסמבלאז' יש משקל כבד יותר אצל צורים, שחי ועובד בשנים האחרונות בארה"ב. השימוש שעושה צורים בפיסול ובחפצי נוי הבאים מתוך האסטתיקה של הצריכה ההמונית והניסיון להחזיר להם את המופע היחידני, מבוססת רבות על האסמבלאז' כמתודולוגיה אמנותית. העיניין הוא, שאני לא בטוח ששם התערוכה מעיד על מקום הייצור הגיאוגרפי של מרכיבי העבודות כפי שהוא מעיד על השכיחות בנוכחות של אמנות סינית בניו-יורק ובמיוחד על תצורת הפופ שלו. נראה לי שצורים מביא זווית מעניינת של הסתכלות סימיוטית על הצייט-גייסט הנוכחי. צורים שותל בעבודות גם "רמזים" על המוצא הישראלי האמיתי של העבודות. האם בכל מנסה צורים לפתוח דיון על הניסיון של גופי אמנות ואוצרים ישראלים להשוות בין האמנות הישראלית לסינית ואולי ליצור את האפיל ה"זר" שיכניס את האמנות הישראלית להילוך גבוה בזירה הבינלאומית כפי שקרה לאמנות הסינית בעשור האחרון? אין ספק שבאמנות העשור האחרון שייך לסינים, ובאינטרנט ליוטיוב. מבחינתי, צורים עושה אסמבלאז' בין התרבויות ולאו דווקא בין אובייקטים. בדומה לקותימאן, גם צורים נבחן באסטתיקה וכושר ההמצאה שהוא מחולל בעבודתו, ולאו דווקא על אופן האלכימיה שלו כי אם על תוצאתה. אני חושב ששני היוצרים מצליחים להביא מרוח זמנם לתוך היצירה ולא רק בעצם ההצעה אלא גם בתוצאה. בעוד שאצל קותימאן אפשר להבחין בדיוק המוזיקאלי, השאלה האם גם שי צורים מצליח ליצור אסמבלאז' מדוייק או שלמרות הרעיון הגדול אנחנו נשארים עם סלט פיסולי? אני חושב שבתערוכה במוזיאון תל אביב במסגרת פרס גוטסדינר הוא הצליח לעשות זאת הרבה יותר טוב – ליצור שפה פיסולית אינדוסינקרטית למרות השורשים העמוקים של עבודתו. בתערוכה ברוזנפלד נוצרה בעיה מסויימת בחלוקה החללית – העבודות לא מצליחות לתמוך אחת בשניה, וקצת חבל. חלק מהעבודות לא לגמרי ברורות  ונראה היה שמקומן לא בתערוכה, אלא עם כן מדובר באסופה ולא בתערוכה. אמנם הקייס של צורים חזק דיו לצלוח את הבעיתיות הזו המצריכה מאמץ מוגבר מצד הצופה ליצור את החיבורים בין העבודות. הרי ברור שעבודות העוסקות בחיבורים מצריכות תצוגה של חיבורים עדינים ומדוייקים ביותר. בטח ובטח שעבודות כמו הברוס לי הנאבקים אחד בשני וכמה וכמה רישומים לא עוברים בהקשר תערוכתי. פרט לנאמר לעיל, אני תמיד רואה את הסיפוריות בתוך העבודות של שי צורים לפני הכל, ולא שהוא יודע לספר סיפור כמו יוסי אלפי בדרמה ופתיינות, הוא מספר סיפורים במבטא כבד ועלגות מסויימת שמצריכה מאמץ מהצופה כבר על ההתחלה. כן, התערוכה הזו מצריכה מאמץ, אבל זה שווה :)

Cai Guo-Qiang

Cai Guo-Qiang

Joseph Beuys

Shai Zurim

לאתר גלריה רוזנפלד: www.rg.co.il

safety_fire_assembly_point

באחד מהטוקבקים הזמנתי את הטוקבקיסט הנאמן "גשש בלש" לכתוב פוסט אורח לבלוג. רק אציין, שלמיטב ידיעתי אני לא מכיר אותו/אותה באופן אישי, אבל שמחתי לחרוג ממנהג ההגמוניה שלי. אני שמח שהוא נענה לקריאה…  להלן הפוסט כפי שנשלח למייל שלי:

בעקבות ההזמנה של קפיטל לשלוח לו פוסט משלי, אליו יצמיד דימוי,בחרתי לכתוב על ה"קול הקורא"

קול קורא היא שיטה לגיוס אמנים/חוקרים לתערוכת/יוזמות/פרסים/מאמרים. יופי. את זה כולם יודעים. בארץ, מתפרסמים מדי שנה מספר קולות קוראים, חלקם בעקביות לפי התקופה בשנה, חלקם כפתרון של ממסד מסוים לזמן מסוים לחלל מסוים, וחלקם באופן בלתי ממסדי בעליל.

מאחורי כל אחד מהקולות הקוראים הללו מסתתרים מניעים שונים, אותם אשמח לפתוח אותן לדיון כאן:

הקול הקורא "המתחזה"- ישנם מספר פרסים מכובדים ארצנו, שטורחים לפרסם הצעה (בד"כ בעמודים של עיתון גלריה של "הארץ") בה אמנים בגיל מסוים אשר מתעסקים באמנות מסויימת, מוזמנים לשלוח תיק עבודות למקום מסוים ולהציע את מועמדותם לפרס מסוים. אמנם, זהו אינו הקול הקורא הקלאסי, אך עדיין, שייך למשפחה, מכיוון שחזותו לפחות, לאלו שאינם יודעים לקרוא בין השורות, היא עמדה פתוחה למנעד אומנים רחב מאוד, שמתמודדים בצורה שווה על פרס ידוע מראש (ויש לציין גם את ההבדל שבקול קורא כזה, שמעניק פרס ולא מציע לקבל רעיונות לתערוכות). הקול הקורא המתחזה, דומה לדעתי לאותם מכרזים, שגופים ציבוריים מחוייבים לפרסם בעיתונים מתוקף היותם גופים ציבוריים. מה שקורא ברוב המכרזים האלו הוא שאדם מתוך המערכת מתברג לתפקיד שהוצע.

קול קורא "לפעמים" – קול קורא "לפעמים" הוא נסיון של ממסד, בד"כ בגודל בינוני להצטרף לאחוות העמים ולצרף לשיטות הפעולה שלו גם את הקול הקורא. בד"כ כשמגיע קול קורא כזה, הוא מקבל את מספר ההתיחסויות הגדול ביותר. הסיבה לכך היא ברורה, מי שידע לקרוא בין השורות של הקול הקורא "המתחזה" לא ישים את פעמיו לשם, שכן ידע שאין לו סיכוי. הקול הקורא "לפעמים", מאיר על ממסד שהחליט לבדוק אופציה ללכת בדרך נסיונית יותר מבחינת הקהלים אליו הוא פונה, ואלו שיודעים לקרוא בין השורות, מבינים זאת ומגישים כאילו אין מחר.

קול קורא "אמיתי" – קול קורא "אמיתי" מייצג את מה שבאמת התכוונו אליו כשהמציאו את הנוסח. מאחוריו עומדת כוונה אמיתית של מפרסמיו לפתוח את השערים שלהם בהזדמנות שווה לכל מי שבא. קול קורא כזה הוא אבן בבנייה של תרבות חזקה, רחבה, פלורליסטית, וכולי. בעיניי הוא גם הצ'אנס שלנו לראות דברים יותר מעניינים, להגדיל את קהל חובבי האמנות, אבל גם את מספר האמנים הפעילים. בדרך כלל, פוגשים קולות כאלה ממקומות בלתי צפויים בעליל. קול קורא "אמיתי" הוא גם ההזדמנות שלנו בתור אמנים לקחת חלק ויוזמה בתוך עולם האמנות. לעשות מעשה. אף אחד לא מונע מאיתנו לפעול כך. כמובן שבפועל, יכול להיות שלא לכל אחד יש את הכישורים והרצון לעמוד מאחורי הפקה ופרסום של קול קורא. אבל יש להתייחס לכך לא רק במובן הקונקרטי. קול קורא היא אחת מהזדמנויות שונות שלנו בתור אמנים ליזום פעולה ופעילות שביססה הוא חיזוק "הקהילה" האמנותית, החלפת מידע, יצירת אלטרנטיבה, הזדמנויות ותעסוקה.

אני מקבל למייל שלי משהו כמו ארבע "קריאות" לפעול בשבוע. כמובן ש99% מהן לא עוברות אצלי את מבחן הפעולה, ונשארות רק ברמת הקריאה (רובן בצורה מוחצת באנגלית). אבל יש בכל משהו נעים, הידיעה שאם ארצה להתעסק כל הזמן באמנות, אפשר לעשות את זה.

יחד עם זאת, אינפלציה של קולות קוראים יכולה להזיק מאוד לעולם האמנות. אמנים לומדים לענות על קריטריונים שאותם מחפשים גופים מסויימים, מתמחים בהגשת הצעות וקולות קוראים, ואפילו מתכננים את עבודתם בצורה כזאת שתתאים לקול הקורא. יש כאן סכנה ממשית לבסיס של האמנות כמשהו חופשי.

 

לסיכום,

הטקסט הנ"ל נולד מתוך הצעתו הנדיבה של קפיטל לשלוח לו טור שיפרסם בסיוע דימוי מכיוונו. הרמתי את הכפפה והחלטתי להתייחס לאותו העניין בדיוק. מין רשימה על "קול קורא". אמנם, רוב הדברים ידועים לכולם. אני עדיין חושב שאפשר שכותבים על אמנות, לכתוב גם על כל מיני נושאים שקשורים לאמנות, ולא רק לדווח מתערוכות. יש נושאים שחשוב לדבר עליהם, וחשוב לפתח דיון סביבם, "קול קורא" הוא אחד מהם. בבסיסו של דיון כזה עומדות השאלות מי אנחנו ולאן אנחנו רוצים להגיע.

יש לציין שבתגובה המקורית שלי, זו שבעקבותיה הוזמנתי לכתוב כאן, בכלל התכוונתי לעשות משהו אחר. רציתי לנסות להפוך את הצורה של הבלוג. לכתוב פוסט בתגובות ותגובות בפוסט. מין הצעה פיסולית למרחב וירטואלי.

אני משאיר קצוות פתוחים. בעיניי, אם יש טעם בכלל להעביר דיון כזה לרשת הוא התצורה החברתית שהוא יוצר, בו ההררכיות מתבלבלות, ואני יכול לכתוב פוסט בבלוג של קפיטל, אבל גם להשאיר אותו פתוח בכדי שנשלים את הדיון עליו ביחד.

שבוע טוב

גשש בלש

 

ישבתי וראיתי את שתי עבודות הוידאו של קרן ציטר המוצגות כעת בגלריה נגא. אי אפשר להתייחס לקרן ציטר מבלי להזכיר את הצלחתה העולמית, את הימצאותה במקום השני ברשימת האמנים המבטיחים של פלאשארט וכו'. אי אפשר, כי פשוט לא נותנים לנו להתעלם בכך, ועד כמה שזה משמח, ועד כמה שאני רוצה לפרגן לה, נראה לי שהפעם מתחשק לי יותר לדבר על וידאו ארט כמדיום ועל מה שניתן לכנותו הטרואר הישראלי בעבודותיה של קרן ציטר. יותר מזה: דווקא לאור ההצלחה הבינלאומית וההתעניינות הגוברת בעבודותיה של ציטר רצוי לבדוק מה יש בו בטרואר הזה שגורם לעבודות שלה להצליח כך.

כאמור שתי עבודות מוקרנות כרגע בגלריה נגא, חיפוש ביו-טיוב מניב עוד מספר עבודות שניתן לראות. ציטר גם הציגה בעבר באירועי אמנות גדולים בארץ, כך שלמרות הקריירה הבינלאומית שלה יש לעבודותיה נוכחות באמנות המקומית. אני מודה שלא תמיד מובנות לי עבודותיה של ציטר, והפעם הראשונה שאהבתי עבודה שלה היתה בארטפוקוס 5 אשתקד, נדמה לי שנקראה Der Spiegel (שמו של מגזין אקטואלי גרמני נפוץ וגם מראה). על העבודה ההיא חשבתי שהיא מצליחה להעביר כלכך הרבה ישראליזם, מהות של יצירה ישראלית בעבודה שאינה מתבססת על אמנות ישראלית, לא שואבת את קרנה מקלנוע ישראלי, אינה בעברית ואינה מצולמת בארץ. מה ישראלי בה? הnotion (אין לי מילה עברית לזה) של העבודה, מקצב קבוע, התאורה הלבנה. הצורה בה הדמויות עשנו את הסיגריות שלהן היה כלכך ישראלי בעיני. כן, אנחנו מעשנים שונה מהגרמנים, ועוד יותר שונה מהסינים למשל. הבחורות לבשו מן גופיות כאלו (קצת כמו גופיות סבא) שבחורות ישראליות לובשות כמעט כל השנה וכמעט לכל אירוע. גם לדבר בכל רם לחלל, שנראה שאף אחד לא מקשיב זה ישראלי בעיני.  אבל יותר מכל, הפיצול בין מישור הסאונד למישור הויזואל, לפעמים הם מקבילים, לפעמים משיקים, ולפעמים לא קשורים בכלל אחד לשני.  זה ישראלי כי זה אחד המוטיבים החוזרים המאפיינים את התרבות שלנו – הפיצול. או לייתר דיוק פיצול בין הקונקרטי לאבסטרקטי, הרבה מהתרבות הישראלית הצעירה עוסקת בזה לדעתי, אם במישרין ואם בעקיפין. חלק מהמאפיינים הנ"ל מתקיימים גם בעבודותיה הנוכחיות.

אפרת גוש היא לא בדיוק כוס התה המוזיקלי שלי, אבל היא ישר קפצה בראשי כאשר חשבתי על עבודותיה של ציטר. אני חושב שיש הרבה קווי דימיון ונקודות השקה בין השתיים. גם בגוש ישנה איזושהי ארצישראליות שקיימת בצורה מאד מובהקת, ולא מדובר באיזה אתוס ציוני, או פאתוס קיבוצי-חלוצי. זה גם לא אלטרניטבה חילונית לדת היהודית, אולי אפילו ליהדות יש חלק בזה (במובן של ההפרדה בין קודש לחול). בשירים של גוש ישנה ארומה מאד מיוחדת שמאופיינת בעיקר על היתנתקויות במהלך השיר בין המלל למלודיה. אולי זה גם קשור לכך שעברית אינה שפה מאד מלודית והרמונית במצלול שלה. זה קיים במחול ישראלי- הכנסת מלל, או פרצי צחוק שאינם קשורים (כביכול) למהלך הנארטיבי- תנועתי. בהרבה מחול ישראלי ישנה היקרעות קשה בין האבסטרקטיות של התנועה, של הקצב, של המקצב לבין קונקרטיות של אמצעים חיצוניים לתנועה, אולי יוצא מן הכלל הוא עדו תדמור. בספרות הישראלית זה גם קיים, תחשבו על שבתאי, איזו דיכוטומיה ישנה לפעמים בין הדימיון והרצון לייצר נארטיב קונקרטי.

נחזור לציטר, בכמה טקסטים שקראתי עליה, ישנו ניסיון להציב אותה בהקשר של קולנוע ניסיוני. אני חושב שזה חוטא למטרה. כי אין אצלה שום חדשנות שלא ראיתי קודם, ובכלל לא בקולנוע ניסיוני, דווקא במיינסטרים. אצל טריפו, לינץ', וודי אלן, האחים דארדן, אין לי ספק שציטר מושפעת וראתה את הנ"ל. בעיניין קולנוע, אני לא אומר שהמדיום הקולנועי עשיר יותר, ומצליח לחדש בתחומו יותר מאשר הוידאו ארט. זה פשוט לא משהו שוידאו ארט עושה, לוידאו ארט יש בכל זאת פיגומים שמקורם באמנות הפלסטית. אני מתכוון לכך שהוידאוס של ציטר דומים בהרבה לפיסול בכך שישנו ניסיון לתת לצופה חוויה שהוא לא כבול אליה בשלושה מימדים. אפשר לראות את הוידאו רק לרגע חטוף ואפשר לראות את כולו, אפשר רק להאזין לו ואפשר רק לראות את הויזואל. החוויה של העבודה עוברת, גם עם חלקית, בכל סלייס שהצופה יבחר. כלומר לצופה יש תפקיד בעבודה, שהוא תפקיד מקביל לנוכחות של האמנית בעבודה. האמן/צופה הוא הנושא של העבודה. במקרה של ציטר הטרואר הישראלי המובחן הוא רק מאפיין של העבודה וערך חשוב בה. ארחיב עוד קצת, הצופה עומד בלב הקונפליקט שמציאה האמנית, הוא נקרע בין האזנה לקול וקריאת הכתוביות, לבין הניסיון להבין את המשחק האסוציאטיבי של הדימוים (גם כשהו פשוט ביותר כמו דם-יין) לבין ניסיון לייצר חיבור נארטיבי, והזדהות מינימלית עם הדמויות והיחסים בינהן. גם כשכל הנ"ל מאד קונקרטי וברור, מיד בסיקוונס הבא הכל משתנה והקלפים נטרפים. אין מחוייבות מצדה של ציטר לשום דבר בעצם, וזוהי השפה שלה. השימוש שלה במדיום של הוידאו גם מאד מודע לשימוש הבייתי-חובבני של הוידאו, במיוחד לחוסר היכולת "הבימאית" או האמנותית לראות את הסרט כמכלול (עין האלוהים אם תרצו). הוידאוס שלה משתמשים גם באסתטיקה הזו ובאביזרים הללו כתפאורה. הכל מאד בייתי, ובעיני גם מאד לוקאלי-ישראלי, אבל החוויה היא גלובלית, יש בזה משהו אמיתי וכן. אני עדיין לא בטוח שאני אוהב את העבודות שלה, אבל אני בהחלט מבין את התעניינות בה.

http://www.nogagallery.com/

דורה רוצה תואר באמנות

דורה רוצה תואר באמנות

הגבתי לטוקבקיסטים המרכזיים שלי לפוסט החזק מנצח והחלטתי להקדיש פוסט לנושא שעלה מתוך השיח. אז תתכוננו לפוסט ארוך ואיוולי במיוחד הפעם. מומלץ לשתות קפה ולהדליק סיגריה לפני הקריאה, כי זה ארוך ומתנשא במיוחד. למעשה הפוסט נכתב עבור גשש בלש, ארטי, פיליפ ושאר הטוקבקיסטים בלבד.כי אני מרגיש חייב קצת, וכי גשום בחוץ והם ודאי מחפשים תעסוקה :)  כל שאר הקוראים מוזמנים להתעלם לחלוטין (אני כבר מתאלם).

הניסיון הראשון שלי יהיה למפות את ההליך הקקוני של האמן הישראלי. מכל מיני סיבות, וכנגד כל רציונל יהודי-השרדותי, ישנם נערים ונערות שמחליטים לפנות לאמנות. חלקם למדו אמנות לפני כן וחלקם לא. הרוב הגדול מבין שיש צורך בלימוד מקצועי על מנת לעסוק באמנות, חלקם גם מבינים שזוהי הדרך המרכזית בה יש לפסוע על מנת להכנס לעולם זה, או במילים אחרות – זוהי המקפצה. ישנם כמה בתי ספר בישראל המלמדים אמנות ויש גם רבים מחוץ לישראל. מי שבחר ללמוד בישראל ודאי בחר מאחד מבתי הספר הבאים: בצלאל, הסטודיו של ישראל הירשברג בירושלים, המדרשה (לכל הפחות טרום דורון רבינא כמנהלה), אוניברסטית חיפה, מכללת ספיר, מוסררה (צילום), מכון אבני, מנשר, אורנים, סמינר הקיבוצים. שנקר עדיין מחוץ לרשימה, את המקומות האחרים המלמדים אמנות אני לא מכיר די טוב, כמו חזותי, תל חי, ויצ"ו חיפה וכו'

אז מי מכם שלמד במוסד אקדמי לאמנות ודאי יודע שהמקום הכי חשוב להיות בו הוא הקפיטריה (שבכלם עושים קפה גרוע במיוחד, כמו בשדה תעופה גרמני). בקפיטריה לומדים להכיר את הסטודנטים האחרים שגם להם יש אספירציות אמנותית. בשלב זה עדיין רוצים לעשות אמנות ולאו דווקא להיות אמנים. יש הבדל גדול בין התשוקה לעשיית אמנות, לתשוקה לאמנות, ולרצון להיות אמן. לסטודנטים יש את שלושתם בחלקים משתנים מסך המטרות שלהם במוסד הפדגוגי. בכל המוסדות עושים את אותו הדבר מבחינת האג'נדה האמנותית: מושיבים את הסטודנטים על ברכיו של מרסל דושאן. מבחינה זו אין הדבר שונה מלימודים בחו"ל. אין לי ספק שדושאן הוא טורף הקלפים החשוב ביותר עבור האקדמיות לאמנות ושלל תוצריהם. האדיקות של האמנות העכשווית למורשתו של דושאן אינה שונה במהותה לאדיקות שמגלים אנשי הירשברג לרעיון הציור מתוך התבוננות. כולם אמנים קונספטואלים, כולם הרגו את הציור ועשו לו הנשמה מפה לפה, כולם מציבים בחלל, כולם מפעילים את הצופה וגו'. באמת אין שום חדש. יתרה מכך, אנחנו מצויים באפילת ימי הבניים מבחינה אמנותית-מוסדית. לא נשארה קרקע פוריה ללימודי אמנות בזמננו במובן החדשני של מושג הלמידה. אז מה כן נותר? לפדות, להרחיב, לבדר, לרכז, להשמיש, לעבות, לפרז, והעיקר לעבוד. כי האמנות העכשווית היא נפקנית שאינה יודעת שובע. הכל מותר. והמרצים נתורים פעורי פה מול הסטודנטים, לא בגלל שהסטודנטים מבריקים, אלא כי המרצים לא יודעים על אמנות חצי דבר יותר מתלמידיהם. זוהי התחושה שעולה לי כאשר מדובר בלימודי אמנות, לתואר ראשון או שני. מוסד אחד דומה לשני, ההבדל בניהם טמון ביכולת הפוליטית של עסקניו בלבד. אילו אוצרים, גלריסטים או חשובי אמנות המוסד מסוגל להביא ולמי מעסקניו יש מילה חזקה יותר אצל היקירים הנ"ל, הרי ידוע שהללו רואים אמנות עם האוזניים. אז מה כן? המוסודות הגבוהים משמשים אינקובטור לאמנים, מי שנכנס בשעריהן אינו פחות אמן מאלה שיוצאים ומי שיוצא אינו מיל אמן יותר ממי שנכנס בשער. אפשר גם לבד, ארבע שנים של יצירה הנובעת מתרגילים, ביקורות מאולצות ורצינות תהומית הם קטליזטורים ליצירה אמנותית. המוסדות הישראלים מיוחדים בכך שהם קצת טירונות מזורזת לאמנים ומנסים להוות סימולציה לחיים שאחרי.

לא כולם שורדים לאחר המשוכה האחרונה – תערוכת הגמר. לא כל הלומדים אמנות רוצים להיות אמנים לכשיגדלו, אלא שכן מתחילים את המאבק האמיתי. בנוסף למאבק הרגיל של בני העשרים: עבודה-שכ"ד-אהבה, האמנים גם צריכים זמן ואמצעים על מנת ליצור. שלא נדבר על האנרגיה המשמעותית שיחצ"נות עצמית דורשת: ללכת לפתיחות, להיות נחמד, לזהות אח"מים, לשלוח בקשות, למלא טפסים, לעשות טלפונים, לדבר עם פקידים וכיוצ"ב. האופציה של תואר שני מיד עם סיום הלימודים היא אחת האופציות ההגיוניות ביותר כיון שניתן לחסוך שם אנרגיה ולפעמים גם כסף. אז נכון שזה להמשיך באותו דבר עוד שנתיים, אבל מקפצת התואר השני גבוהה ממקפצת התואר הראשון. תוך כדי כך מציגים בכל מיני תערוכות חשובות יותר וחשובות פחות. כל מה שמניע את היצירה ושומר על האינרציה חשוב ומשמעותי בעיני. כל הזמן לומדים, מצחצחים את החרב, מחדדים את העפרון. לחלק מבוגרי התואר הראשון יש "מזל" וגלריסט או אוצר אוסף אותם לחיכו החמים והבולעני. לדעתי זו טעות איומה לחבור לממסד כלשהוא בחמש שנים הראשונות. כמו ששבע השנים הראשונות בחייו של אדם מגבשות את זהותו, כך החמש השנים הראשונות בחייו של האמן. חמש שנים, למדקדקים מבינכם שקולים עבורים למושג היהודי "שעה זמנית", שעה שאינה שקולה דווקא לשישים דקות אלא משתנה בהתאם לחמה. כך גם השנה האמנותית, יש קצרות ויש ארכות וודאי לא מדובר ב365 ימים. אז אלו הם השנים המכוננות מבחינה אמנותית. רפי אמר שאמן יעסוק באותו הדבר לאורך כל הקרירה שלו, באותו עיסוק בו הוא התחיל. אין שינוי תוך כדי, אין תהפוכות. אמן שמתעסק בקונספטואליזם ימשיך בכך גם אם יתחיל לצייר. פסל רואה את העולם כמו פסל ולא משנה עם הוא יעסוק בצילום או ברישום. עכשיו, לתת למשהו חיצוני כמו גלריסט להכתיב לך את העשיה או אפילו רק להשפיע עליה זה פעולה מסרסת ליצירה. למה הדבר דומה? לעץ בונסאי, מטופח ומושקע אבל לנצח ישאר מוקטן. "להשיג" גלריה שתאמין בך, זו אולי מחמאה גדולה וכך גם למכור עבודות, זה פידבק מדהים וחשוב, אבל היכולת שלו היא בעיקר לסרס. גלריה זה לאמנים שכבר מבוססים באמנות שלהם, שמרגישים בנוח בעור של עצמם. לחלק מהאמנים הצעירים, יריד צבע טרי מתאים כמו כפפה ליד לחמש שנים הללו. להציג בפלטפורמה לא מחייבת על מנת למכור, כי אלו השנים הכי קשות מבחינה כלכלית. לאלו שיכולים, אני חושב שזהו השלב ללכת לאוניברסיטה ללמוד משהו, להרחיב את האפקים: ספרות, היסטוריה, קולנוע, כל דבר שמגדיל את טווח החשיבה יעשה טוב לאמן.

אז לאחר החמש שנים של התפתחות וביסוס אמנותי ראשוני, ניתן להמשיך ולפתח דרך אמנותית, כאשר משהו אחר ממונה על מכירת עבודות. עבודה עם גלריה היא שותפות בסופו של דבר, הגלריה עושה למען האמן המון דברים שאי אפשר לכמת, כמו למשל לחזק את המוניטין, להציג את העבודות באופן שותף במחסן, להחזיק שטח תצוגה מסחרי המשמש בסיס פעולה. לא תמיד הגלריה ו/או האמן ממלאים את חלקם באופן שווה או ממלאים את חלקם בכלל. אני חושב של 75% מהאמנים השיטה של גלריה מתאימה, לאחרים מתאים יותר לשלוט בגורלם לבד. אלו שמצטיינים בפוליטיקה ועסקנות. אל נשכח שלגלריה יש גם יכולת לשמר שם ומעמד של אמן, דבר שלבד קשה מאד להשיג. יש אמנים שאילולא הגלריה שלהם אולי לא היינו שומעים עליהם. לדוגמא (רשימה שניה!): ענן צוקרמן, נעמה צבר, קרין מנדלוביץ, אסי משולם, נדב וייסמן,  נגה אנגלר, מריק לכנר, רונה יפמן ועוד אמנים רבים. יש אמנים שהגלריות משמרות בתודעה ודואגות להציג ולמכור אותם ובלעדיהן אולי היו נעלמים כמו: נורית דוד, אלכס קרמר, יהושע ברוקובסקי, גלעד אפרת, עוזי קצב, יצחק ליבנה, גבי קלזמר, שוש קורמוש ואחרים. יש אמנים שהגלריה שלהם בנתה אותם (וכאן אני הולך על ביצים, אבל האמנים חייבים להבין שמהאמת לא משנה בכלל, מה שמשנה זה מה נקלט בציבור): נטעלי שלוסר, גיא זגורסקי ובוין הם בני טיפוחיה של ערית זומר במובהק. מירי סגל, פבל וולברג וברק רביץ חייבים לא מעט לדביר. טל מצליח, מיה גולד וחן שיש מסתובבות כאן בזכות אלון שגב. הרשימות ארוכות ומייגעות, ובעיקר טיפשיות ולא מדויקות. כי לא ניתן ללמוד מזה חצי דבר לגבי הגלריות או האם השיטה מתאימה לאמן כזה או אחר. כל אמן צריך לבחון את היחסים עם עצמו. יש לי הרגשה שבגלל שבסצנה הישראלית יש מעט גלריות, וקומץ גלריות ריווחיות, אז הגלריסטים חיים בנוחות יחסית לגבי האדיקות של האמנים שלהם, ועל כן ייתכן שגלריות בזירות רחבות יותר הגלריסטים עושים מאמצים גדולים יותר עבור אמניהם, מצד שני, השכר בצידה של העבודה מפתה יותר. משמח מאד לראות שגלריות חדשות יחסית מגדלות אמנים משלב צעיר (אף שחלקם עברו את 5 השנים ללא גלריה) וגם גלריה צריכה זמן כדי לעצב ולמצב את עצמה. גלריות כמו: עינגע, ברוורמן וטבי דרזדנר. סוג חדש של גלריות הקיים הרברה זמן בחו"ל ולאחרונה מתקיים בארץ הוא הגלריות השיתופיות כמו: דרום, אלפרד ואגריפס 12 הירושלמית.

לצערי הרב, עירית זומר וגליה יהב צודקות בהבחנה שלהן שהגלריות הן הכוח המרכזי המניע את הסצנה האמנותית בישראל. זה לא הגיוני! גלריות מונעות על פי חשבון כלכלי וכך צריך להיות. גם אמנות מונעת על פי חשבון כלכלי, אבל בניגוד לגלריות, לא רק על פיו, לפעמים גם אתיקה אמנות נלקחת בחשבון. ויותר קל לעשות זאת בחלל שלא מותנה בחשבון חשמלף שכ"ד וארנונה. יש חללים ציבוריים רבים כמו מוזיאונים, סדנאות האמנים, בית האמנים, גלריות עירוניות, גלריות הקיבוץ, הסרג'יו סנטר לאמנות עכשווית והמרכז הדיגיטאלי בחולון. המוסדות הללו שנתמכים בכספי ציבור מנוהלים על פי רוב ע"י אוצר (לרוב אוצרת) בעל עמדת כוח ריכוזית, שאינו מוחלף אלא לעיתים רחוקות. גם שם לגלריסטים יש עמדת השפעה. ראו למשל את התערוכה הבעל"ט במוזיאון בת-ים, כולם מריחים את דביר מאחוריה.

carpe-diem

לדידי המצב הזה מאפיין את מדינת ישראל בכללותה ואפשר אפילו לראות את המאפיין הזה בתוצר האמנותי הישראלי. למאפיין הזה קוראים – Carpe Diem מתוך פחד. למה בישראל הסימוני כביש נעשים בצבע רגיל שנמחק לאחר זמן מה, ולא משתמשים בצבע עם אספלט כמו במדינות אחרות? כי אין פה מחשבה על העתיד הרחוק. תמיד מנסים לנצל את המיטב מהעכשיו, כי מחר יהרגו אותנו, יגרשו אותנו וינשלו אותנו. אין טעם להשקיע בעתיד אלא רק בהווה ובעתיד המיידי. האמנות הישראלית, בדומה למדיניות המדינה, תמיד נמצאים במצב חירום, תמיד קיים האיום שמחר כל הטוב הזה לא יהיה. הפעולה שמאפיינת את האמנות הישראלית מאד דומה, תמיד לרוץ קדימה, בלי יכולת להשתהות במקום. לכבוש עוד פסגה, להצליח בחו"ל, למכור עבודה, להציג במוזיאון. תמיד יש תחרות, מהרגע הראשון באקדמיה לאמנות ברור לכולם שלא לכולם יש מקום. המתאים שורד – לא בהכרח מי שהכי טוב. אמרתי שזה מאפיין הקיים גם בתוך האמנות עצמה, כי תמיד יש באמנות הישראלית ניסיון להכיל כמה שיותר בכמה שיותר פחות מקום. להגיד הרבה במעט מילים זה אחד הערכים הגבוהים ביותר של האמנות הישראלית. תראו את רפי לביא, מיכה אולמן, נחום טבת, גרבוז, גרשוני, דורצ'ין, עדו בראל, גיא בן נר, ארז ישראלי וכמעט כל הקנון המרכזי. מעטים לא עושים את זה, בינהם אפשר לציין את רועי רוזן, דויד ריב, ברי פרידלנדר, מיכל רובנר, יהודית סספורטס. אמרתי בעבר שהפסגות בישראל ספורות, וקל יחסית לכבוש אותם. לדוגמא: הפרסים – פרס אמן צעיר ופרס עדוד היצירה. בועדה יושבת תמיד הגברת עידית עמיחי, החברים האחרים הם בדרך כלל מורים או חברים של חלק לא קטן מהמגישים. חלק מהמגישים היו שופטים בעבר בועדות הללו. בועדה של פרס גבעון, ישרכארט, רפפורט, גוטסדינר ושאר פרסי המוזיאון יושבים דרך קבע מוטי עומר ואלן גינתון ולפעמים דורון סבג. לכולם ברור למי צריך להיות נחמד כדי לקבל את הפרס. אמור לי  מי בועדה ואגיד לך מי הזוכים. אותו הדבר לגבי תערוכות בחללים הציבוריים – צריך לדעת איזה טוסיק ללקק. זה אפילו הגיוני כשחושבים על זה, אמנים עוסקים בפוליטיקה ירצו בכך או לא. אמנות היא סטייטמנט חברתי ואי לכך עמדה פוליטית על העולם. כל מעשה אמנות שמוצג במרחב ציבורי הוא פוליטי. ועל אחת כמה וכמה בעידן שלנו בו לפרסונה של האמן יש מעמד חשוב כמו לאמנות שלו. זה שייך בטבו למרסל דושאן.

לאחר שמשיגים כמה פרסים, תערוכה בהרצליה ומציגים עבודה קולוסאלית בביאנלה של חדרה, מה נשאר? למצוא סטודיו יפה כמו של ציבי גבע? למכור עבודות כמו יגאל עוזרי? לקבל פרס על מפעל חיים? או פרס ישראל? כל מה שנשאר זה לעבוד בסטודיו. אז כשאני אומר שפסגות ההצלחה הישראליות נמוכות, זה לא ביחס לחו"ל זה ביחס לפסגות הגבוהות והמושלגות שניתן להגיע אליהן בסטודיו מתוך האמנות. או כותבים בלוג…

כל הכבוד למי שצלח כמעט 2000 מילים שמצאתי לנכון לכתוב ביום שבת סתוי זה. אשמח לשמוע רעיונות, הערות והארות בטוקבקים. בעיקר מידידי פיליפ, ארטי וגשש בלש. שנשבע לכם בלפטופ שלי, אין לי מושג מי אתם (וזה לא כל כך חשוב). אני לא מנסה להתריס אני מציג את העמדה שלי. אני יודע שיש הרבה סתירות ולפעמים הצהרות מנופחות.

אתם בטח שואלים את עצמכם מה קורה לאמן הישראלי בסוף, אחרי שהוא מצא את שלוות הנפש שלו בסטודיו וכבש את הפסגות בארץ ובתפוח הגדול. אז מה באמת קורה בסוף? עוזבים את הגלריה כשהעבודות שלך סוף כל סוף שוות כסף ועוברים לבית האבות לאמנים – גלריה גורדון.

פיג'מה לכל אמן! מתנה מהג'ינג'י

פיג'מה לכל אמן! מתנה מהג'ינג'י

 

moet-chandon-3

Moët et Chandon

 

 

נהנתי מאד לחגוג עם עירית זומר עשור לגלריה שלה. כולם הגיעו לפרגן לגלריה החלוצית, שלא לומר הגלריה היחידה בתל אביב והאיכותית ביותר. טוב, אולי הגזמתי קצת, אולי יש עוד כמה גלריות בTLV, אולי היתה סצנת אמנות לפני עירית זומר. באמת שניתן להתבלבל בקלות אחרי שקוראים את הראיון עם הגברת זומר בטיים אאוט האחרון. קראתי את הראיון, ונזכרתי בתוכנית של גל אוחובסקי בערוץ 24, ובמיוחד כשראיין את עברי לידר. גל אוחובסקי הוא לא יותר מבריון דוחה, מתאכזר ומשופף כל מה שלא מתיישר עם האג'נדה העקומה שלו. עברי לידר זכה כמובן ליחס מיוחד, וחשף גל אוחבסקי צחקקני, רך, מלטף ונעים. ברור לכל הדיוט למה אוחבסקי מתנהג ככה עם לידר, ברור שהם בעלי אינטרס משותף, הערכה הדדית, וחברים טובים. גליה יהב, ראש מדור האמנות בטיים אאוט יצרה לעצמה דימוי של בריונית לא פחות אם לא לא יותר מגל אוחובסקי. היא נוטה להצליף בכל מי שלא פוליטי מספיק, נהנת לחשוף את מנגנוני הכוח ומתנגדת לכל מה שנוטף ממסחריות (כמו צבע טרי למשל). גליה מהללת אנשים כמו הדס קידר (שזכתה לתואר האוצרת החשובה ביותר) בעלי אג'נדה פוליטית מוצהרת (לפעמים כמעט מרקסיסטית). למרות חרצובות לשונה הידועות לשמצה, ערכה גליה ראיון נוטף נקטר ועטוף בצוף עם עירית זומר. אני באמת חושב שמגיע לעירית כל הפרגון שבעולם, ולגלריה שלה נרשמו כמה הישגים מכובדים וחשובים ואני מאמין שמגיע לה בזכות ראיון חגיגי, מפוייס ומפרגן. אבל מגליה יהב לא ציפיתי לכזה פרגון ולכזו ההדרה. אם מפרגנים אז שיבוא מהלב, אצל גליה נראה היה כי זה קצת מאולץ. היא לא יכלה להתאפק ורמזה בשאלה על ריכוז הכוח המניע את סצנת האמנות בידי הגלריות, והצרה על כך שהגלריות נוטלות אחריות אמיתית לעיתים רחוקות בלבד. הרי כולם יודעים שזה מצב אבסורדי שהגלריות הם הכוח המניע את האמנות הישראלית. וממתי תפקידה של גלריה להציג תערוכות של אמנים צעירים מאד ולהציג תערוכת ניסיוניות וחדשניות? גלריות הן מוסדות פרטיים-מסחריים וטוב שכך. תפקידן הוא להציג עבודות ולמכור אותן, וזה הכל. מי שחושב שגלריה מסחרית צריכה לממן תפעול של תערוכה לא מסחרית בעליל הוא פשוט שוטה. זו אינה אחריות של עירית זומר למתוח את הגבולות של האמנות הישראל. אציין שגליה יהב יודעת זאת היטב ועשתה זאת היטב כאשר היתה אמונה על גלריה קו 16, חלל תצוגה לא מסחרי שהציג תערוכות בעלות אופי יותר מאתגר. המצב בו אנו נתונים שחללי מוזיאון תל אביב הפכו להיות חללי תצוגה לעבודות למכירה או לשדרוג ערכם של אוספים פרטיים, ומנגד גלריות נחשבות כסיסים הראשיים של מרכבת האמנות, הינו מצב חולני. איך גליה משתפת פעולה עם זה? איך, דווקא היא נשמעת כל כך חנפנית לעירית זומר (שאגב נבחרה לדמות המשפיעה ביותר בעולם האמנות על ידי מגזין זה)?  אני פשוט לא קונה את הטיפול 10000 שמעניקה גליה לחולחלת של עירית זומר. האם ייתכן שעירית זומר שגזרה קופון רציני בזמן Arttlv וגליה יהב העיתונאית הנשכנית חברות??

בכל מקרה, עכשיו תורי :) מאז שגלריה זומר עברה למשכנה החדש היא זנחה את קו האמנים-ישראלים-צעירים-מצליחנים-מחו"ל שאפיין אותה בעבר, והפכה להיות חלל תצוגה אולטרא קונסרבטיבי המציע אמנות אולטרא אורטודוקסית לקהל אנין והרחבתי על כך בעבר. התערוכה החגיגית הנוכחית היא בעיני התערוכה הטובה ביותר שהוצגה בחלל החדש מאז שנפתח. הממתקים ששמרה זומר במחסן משלל התערוכות שהציגה בעשור החולף נתלו על קירות הגלריה באוצרות אינטיליגנטית ומעשית גם יחד. עבודות מקסימות אחת אחת, בתליה שפעם קראו לה תליה סלונית ועכשיו ניתן לקרוא לה תליה ירידית, מחזירה את זומר לימי הפאר שלה: כשהגלריה היתה ביתית, אינטימית, בעל סגנון ואג'נדה ברורים. עירית זומר ממחישה בתערוכה זו שהקסם הישן שלה עוד לא אבד, שהיא בעלת גלריה רצינית ומבינה באמת את המשמעות של להיות גלריסטית. אני מאד מקווה בשבילה ויותר בשבילנו שתמשיך בדרך זו ותתמקד בגלריה שלה ותנטוש את שגעון הגדולות של Arttlv ואת הרעיון שהגלריות אמורות להוביל את עולם האמנות בראשה. היא לא צריכה לוותר על המקום שלה, זה שראשי המוזיאונים ואוצרי הביאנלות לא עושים את תפקידם כמו שצריך, לא אומר שהיא צריכה ליטול את האחריות. אני בטוח שאם היא היתה עומדת בראש מוזיאון או חלל ציבורי היא היתה עושה עבודה טובה ביותר. אבל מכיון שהיא לא, אז שתתמקד במה שהיא עושה הכי טוב – להציג ולמכור אמנות מסחרית לנובורישים ולתושבות קיסריה העולצות ולתת לנו הזדמנות לראות אמנות מעולה שידינו אינה משגת לקנות. בהרמת כוסית שנערכה על גג המכון הצרפתי הוצגו על הבר בקבוקים גדולים של מותג השמפניה הצרפתי מואה א שנדו, בפועל הוגשה קאוה רגילה לגמרי. זה אולי מייצג יותר מכל את מצב הגלריה – אמנם ישנן שאיפות להיות כמו בעולם הגדול ולהציג יוקרה ומעמד אך דה-פקטו אנחנו בישראל.

שרות חדש! הרשמו לקבלת עדכונים ישירות לאימייל שלכם:

אוקטובר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« פברואר    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.