הוזמנתי להשקת המגזין החדש לאמנות ישראלית programma, שכשמו כולו באנגלית. הארוע התקיים בביניין בשדרות רוטשילד 12 מול גלריה זומר. הביניין, או שארית הביניין, הוא למעשה חורבה שעתידה להיות מסעדה/בר של מתי ברודו הבעלים של קופיבר-ברסרי-הוטל מונטיפיורי, אותו ברודו הוא גם המו"ל של המגזין המושק.
כצפוי הארוע היה אלגנטי א-לה ניו-יורק, כמיטב מסורת הקופיבר, מארחת חביבה בדקה את השם בכניסה ונתנה שקית נייר, שדמתה להפליא לשקית טייק-אווי, ובה המגזין.
הקהל היה התמהיל הנכון של אנשי מפתח בסצנת האמנות הישראלית, ידוענים, אמנים ואנשי הון-שלטון. כולם לבושים בהידור המתבקש, וחלקם אף זכו להיות מונצחים על דפי עיתון "הארץ" בפינת "המוזמנים". נחום טבת, אורלי זילברשץ בנאי, מרי שק, ד"ר בלוכמן, ואפילו פטרונית "נשות הדסה" של האמנות הישראלית הגברת רבקה סאקר, האמונה בימים אלו על ARTLV, הגיעה לחלוק כבוד ממלכתי.

כמה משמחת היתה הידיעה על הקמתו של מגזין חדש לאמנות ישראלית, אין ספק שמאז מותו בטרם עת של מגזין "סטודיו" חסרה כתיבה על אמנות בתצורת מגזין. דפי הכרומו של המגזין החדש מריחים כמו שצריך, ריח דפוס איכותי של ע.ר. הכותבים כולם נכונים, הפרסומות אמיתיות. נראה שהמון מחשבה ומשאבים הושקעו במגזין וזה ניכר. נעים להחזיק אותו ביד, נוח ליד לעלעל בין דפיו ומרצה את העין להסתכל עליו. המגזין כולל כתבות של אורי דסאו, יאיר גרבוז, יהושע סימון, חמדה רוזנבאום, רותי דירקטור, עמי שטייניץ, רפאל זגורי-אורלי, ועוד כמה כותבים שאינם ישראלים. המגזין גם כולל עבודות מיוחדות שנעשו למגזין על ידי האמנים מיקה רוטנברג, בן הגר, מיקי קרצמן יעל ברתנא וארתור זמייבסקי.כמו כן, כולל המגזין מדריך עירוני לעיר רמאללה, לאחר מאמרו של סימון פולקנר על תערוכה שאצרה רלי אזולאי במנשר בשם "מעשה מדינה" שעסקה בהיסטוריה החזותית של הכיבוש. שני צדדים למטבע.

ארוע אלגנטי בחורבה מטה ליפול, הוא המשל האידאלי למגזין המדובר. לאחר עיון במגזין, לא ניתן שלא לחוש, שהמגזין כאילו הופק על ידי משרד החוץ ומחלקת יחסי ציבור של האמנות הישראלית עבור אוצרים ואספנים בחו"ל. נחמץ ליבי לראות את הזעקה היבבנית הבוקעת מבין דפי הכרומו: גם לנו יש אמנות, גם אנחנו יודעים ללגום מואט א שנדון, וצר לנו על הכיבוש אבל זה לא אשמתינו, אנחנו אוהבים ערבים.  אפשר לעטוף את הלבנט בשמלת משי, אבל זה לא הדבר האמיתי. מה לעשות שהטמפרטורות והלחות התל אביבית של תחילת ספטמבר גורמות לבדי היוקרה להצמד לגוף ולהסריח? אמנות בינונית נשארת אמנות בינונית גם כשהיא מודפסת על נייר משובח ונמשחת בשמן כמהין. לא שיש דווקא אמנות בינונית בישראל, פשוט אין אמנות מעולה בישראל כמו שיוצרי המגזין מנסים למכור לעולם. בצורה לא מפתיע, בישראל יש אמנות מצויינת, טובה, בינונית, סתמית, וגרועה כביתר אומות העולם. שום דבר מיוחד. תפקידו של מגזין הוא להראות ולסמן גבולות, להתוות את הדרך עבור האמנים, האוצרים וכל מי שידו בתחום. גם לכתיבה על אמנות ותרבות יש מימדים רבים, ולמרות שמדובר בקרם-דה-לה-קרם של כותבי האמנות הישראלים, נראה שהם מנסים למשוך את הקורא באף.

בפוסטים באים אתייחס למאמרים ספציפים שהופיעו במגזין, כי יש חשיבות רבה למגזין הזה במיוחד בתקופה זו. ושוב ראוי להזכיר כמה משמח יציאתו של מגזין אמנות ישראלי ראוי לאויר העולם.

מודעות פרסומת