קמתי הבוקר עם חמרמורת, אחרי שאתמול לא שתיתי באף פתיחה בליל כל הפתיחות החגיגיות של כל האמנות הישראלית.

אם היה זה המפגש הראשון שלי עם אמנות ישראלית הייתי בטוח שיש לה היסטוריה. לא רק שיש לה היסטוריה, היא כבר היסטוריה. דבר ראשון, קצת מוזר שיש כל-כך הרבה פתיחות בערב אחד ויש כל כך הרבה תערוכות קבוצתיות וכמעט כל אמני הארץ משתתפים. מי שלא מציג בArtlv מציג בתערוכת לווין, מי שלא בזה אז בגלריה או חלל אחר, מי שלא בזה אז ברחוב, מי שלא בזה אז בבית שלו, מי שלא בזה אז פותח את הסטודיו שלו. מה קרה? מה קרה? מחר מתים? כולם צריכים להראות את שלהם? האם מחר הארכיאולוגים של מדינת הערבים שזרקו אותנו למים באים לבדוק באם היתה פה אמנות או לא?

גם ב"ארבע פתיחות" שאצרה רותי דירקטור בבצלאל תל אביב, וגם ב"זולו" שאצרה טלי תמיר במוזיאון נחום גוטמן ישנו ניסיון לרקום נארטיב ישראלי שכזה. שתי התערוכות שונות זו מזו באופי האוצרתי למרות ששתיהן עמוסות לעייפה בעבודות יש-ראליות. לכל אחת מהתערוכות יש כמובן את הנארטיב שלה, אותו ממש לא הבנתי, כל כך לא הבנתי שגם אם היו אומרים לי שזולו באצירת דירקטור מוצגת בבצלאל או ארבע פתיחות באצירת דירקטור מוצגת בגוטמן, או שתמיר אצרה את ארבע פתיחות בגוטמן – הייתי מאמין בנקל. לא קראתי את הטקסטים, או הקטלוגים, וגם לא אכפת לי. כי אלו תערוכות אמנות, ואם לאוצרות יש משהו לומר, ויש להן ארבעים יצירות לעשות זאת והן לא הצליחו – אז בעיה שלהן.

תמיר לקחה סיכונים, ויש בתערוכה עבודות מעולות ששוות את הביקור בלי קשר לתערוכה ויש עבודות מחורבנות, שאם נחום גוטמן היה מבין משהו באמנות הוא היה מתהפך בקבר. אצל דירקטור יש אמנים מעולים ברובם עם עבודות בינוניות והתערוכה יותר הומוגנית מבחינה זו, אך אפשר לוותר על ביקור בקפיטל האמנות בצלאל ופשוט לפתוח ספר אמנות בבית.

גם אם האוצרות של תמיר לא מעניינת, הפרוייקט שלקחה על עצמה מעניין וגם הניסיון מעניין. אצל דירקטור יש פשוט נסיון לעשות וחוסר הבנה בסיסי באמנות מהול בטעם בינוני. התערוכה בבצלאל מנסה לספר סיפור באמצעות עבודות שכבר מכילות סיפור בתוכן, וכשרוצים לאצור אנתולוגיה שכזו, צריך לשמור על אתוס מסויים ועל הגינות אוצרותית כלפי העבודות. להרבה כבוד לא זוכות העבודות בתערוכה זו, וגם לא האמנים המציגים. זה אפילו לא פדגוגי או דידקטי מספיק כדי שניתן יהיה להביא קבוצות תיירים או תלמידים לתערוכה ושילמדו משהו על אמנות. זו אולי הבעיה הגדולה מכל בתערוכה: מרוב ניסיון לספר נארטיב של אמנות ישראלית שכחה דירקטור שלאמנות יש קודם כל את הנארטיב שלה עצמה, הוא הנארטיב של האמנות. אמנם בחלק מהעבודות הנארטיב הזה קיים בתוכן, אבל זה לא מספיק כשיש שאיפה גדולה יותר לתערוכה. חי נפשי, כמה שרותי דירקטור מזכירה לי את מוטי עומר לפעמים, היא רק צריכה קסקט ומשקפיים.

אפרופו מוזיאון תל אביב, בניגוד לשתי התערוכות הנ"ל, התערוכה המוצגת בביתן הלנה רובינשטיין היא קלאסיקה אוצרותית במיטבה. אלן גינתון אצרה עבודות גדולות מימדים של נחום טבת, אוהד מרומי, יאן טיכי, גיא בן נר ותמי בן תור, עבודות שנרכשו לאוסף המוזיאון על ידי רבקה סאקר ועוזי צוקר. זה שהעבודות מעולות, זה לא מפתיע, גם הטעם האנין לא מפתיע. מה שכן מפתיע הוא שסופסוף השמרנות הפריג'ידית של אלן גינתון משתלמת. אם היה מוזיאון לאמנות ישראלית שמציג נארטיב אמיתי, גם אם בחיתוליו, של אמנות ישראלית – כך הוא היה נראה. נקודות ציון אמיתיות בהיסטוריה של האמנות הישראלית שאצורות בקפאון מופתי, כמו מוזיאון היסטורי. ההקשרים לא נמצאים בסיפורים מסביב אלא בויזואליה ובמטריה, במה שאמנות יודעת לעשות. תערוכה חפה מניסיונות לחדש או לבעוט או לתפוח על השכם. כמו במכונית מרצדס, כל דבר נמצא בדיוק במקומו ולא מרגישים שמישהו היה שם וסידר את זה כך. זה לא קל להחמיא למוזיאון תל אביב, אבל כשמוזיאון לאמנות מתנהג כמו מוזיאון לאמנות צריך להגיד. כי זה דבר מאד חריג במדינת אמנות ישראל, היכן שלהיות מה שאתה זה כל כך יוצא מן הכלל.

בקרוב – ביקור בבית ביאליק בתערוכה שאצרה מרי שק!

מודעות פרסומת