ישבתי על הכורסא ועיינתי במגזין programma ומיד היה לי דה-ז'ה-וו. כבר ראיתי את המגזין הזה בעבר! הוא נמצא בכיס המושב לפני במטוסי אל-על וקוראים לו "אטמוספירה". רק חבל שלא מצורף המוסף של הדיוטי-פרי. לצערי הרב לא התבדתי. בין הכתבות הפותחות: סקירה על ההצלחות של קולנוע ישראלי, עיצוב ישראלי, מוסיקה ישראלית, מחול ישראלי, ורדית גרוס מספרת על ההצלחה של artlv-2008, הצלחה של המוזיאונים הפריפריאליים, וכיוצ"ב. מעצבנת במיוחד הסקירה של מתי ברודו את הנארטיב של האמנות הישראלית הקנונית (בצלאל-אופקים חדשים-רפי לביא-מיכל רובנר) עם הרבה מאד אי-דיוקים, שמגיע למסקנה שאמנים ישראלים שנולדו אחרי 67' הם מצליחנים בעולם (??). התפייטות בלתי מובנת של רפאל זגורי-אורלי על גמ"ש, שאפשר היה להדביק לכל אמן אחר. שוב רפי לביא. סיטי גייד לרמאללה מקומם, וכן הלאה וכן הלאה. בנוסף, המגזין מלא בפרסומות לתיירים. אצלי המגזין עבר משולחן הסלון לסטנד בשירותים. כל כך חבל. היו לי ציפיות מאד גבוהות. אולי אנחנו פשוט לא קהל היעד של המגזין, אולי זה ישתנה בעתיד.

רציתי להתייחס לכמה מהכתבות בהרחבה, אבל זה פשוט בלתי אפשרי מבחינתי. עם זאת, כן ראויים לציון המאמרים של נעם סגל על עבודה של עופרי כנעני, ויהשוע סימון על האסתטיקה של הטרור.  דרך אגב, המילים היחידות בעברית בכל המגזין נמצאות במודעה קטנה של החללית.

עוד אכזבה: במוסף "הארץ" של הסופ"ש התפרסם ראיון של אביבה לורי עם דביר אינטרטור, האיש השתקן ביותר בעולם האמנות.  כל כך הרבה מילים שלא אומרות כלום, פרט לכמה אנקדוטות קטנות הנוגעות להיסטוריה האישית שלו. אם לגלריה דביר יש קו אנין ברור כל כך, אז למה אי אפשר להגיד דבר או שניים על האג'נדה. ולמה כל מי שדיבר שם, דיבר בעילום שם? מה זה עלום שם? זה נראה להם לגיטימי? לעומת זאת, הראיון של אלי ערמון אזולאי עם מיכה אולמן היה מאיר עניים וכן. היה תענוג לקרוא.

www.programma.co.il

מודעות פרסומת