שילמתי עשרה שקלים (לאחר הנחת סלב) ונכנסתי לבית המשורר הלאומי לראות את התערוכה "ים הדממה פולט סודות" באצירת מרי שק. בית ביאליק פתח את שעריו לאמנות עכשווית, אך עדיין לא לגמרי הסתגל לרעיון של תצוגת אמנות עכשווית כחלק מתצוגת הקבע של המקום. שאלתי את הבחור שמכר לי את הכרטיס על התערוכה והוא הסביר שהוא יקרא למישהי שתיפתח לי את התערוכה. חיה באה והובילה אותי לתערוכה. עליתי איתה בגרם המדרגות הראשי. טיפסנו לעליית הגג ודלת אחת נפתחה. עלינו בעוד גרם מדרגות והגענו לגג הביניין. על הגג ניצב חדר קטנטן עם דלת ושלושה חלונות בצורת בצל. החדר לא גדול מ 2×2 מטר.לדבריה של חיה, ביאליק היה מתבודד בחדר זה לצורכי כתיבה ובעבר ניתן היה לראות ממנו את הים. כיום חוסם את הנוף לים בית המגדלור בבן יהודה מס' 1. אני לא אדבר על השיר של ביאליק ששמו הושאל לתערוכה. ואף לא מילה על הפרשנות הארספואטית של השיר ועל הקשר בין האמנויות. אני מניח שזה built-in לתערוכה, שאגב נטולת כל טקסט או פירסום.

בחדרון הפצפון, שרובו כאמור חלונות ודלת, מוצגות בשלוש פינות עבודות קטנטנות של נלי אגסי. תיבות תצוגה קטנות המכילות מיניאטורות מנייר. בפינה נוספת שתי עבודות של אנט מסג'ה. העבודות כל כך מתגמדות אל מול הנוף, ועוד יותר מתגמדות מול העוצמה של ביאליק. המחשבה שהמשורר הלאומי ישב בחדרון הזה, צופה על הכל, מורם מעם, יושבת בניגודיות עזה עם הפואטיקה הנצברת של העדינות והמינוריות שבעבודות שתי האמניות. מה יש להן להגיד בעבודות הקטנות הללו בכלל? משהו קטן ואישי, אולי אנקדוטלי על עצמן? אבל משאירות מקום לאחר, למה שחיצוני להן. מיכל רובנר, לעומתן מוקמה במרכז הבית בקומה הראשונה. העבודה שלה: הקרנה של דמויות היוצאות מהים על מחברת המתארת רישום של נפגעים בפרעות, מתאימה ככפפה ממסדית לחלל התצוגה. אפוס, היסטוריה כבדת משקל, הנארטיב הלאומי. האמנית הישראלית הכי מצליחה (לפחות לפי מתי ברודו) בביתו של המשורר הלאומי, מציגה פואטיקה להמונים במיטבה תחת כנפו של חיים נחמן. הקונטרסט הזה נראה כבלתי ניתן לגישור, אבל החוויה הנצברת של שני חלקי התערוכה מעוררת לגמרי את התודעה לגבי פואטיקה וכוחה. הרגישות האוצרותית המלווה בשנינות ודיוק של מרי שק פשוט מפעימים אותי. איזה דיוק מרשים במלאכת האצירה וחשיבה על חווית הצופה, חבל שזה לא קורה במגה-תערוכה אחרת שמתקיימת בזמן זה.

החוויה בבית ביאליק לעומת זאת, קצת פחות מרשימה אותי. אני מאד אוהב בתים של מפורסמים מתים. הייתי בכמה וכמה כאלה בחו"ל. משום מה, כאן התצוגה קצת עלובה בעייני, החדרים מסודרים יפה ויש ניסיון ליצור הדרת כבוד. אבל זה לא צולח, אין תחושה שגאון חי ויצר כאן. גם אין מספיק מידע רכילותי ומציצני לטעמי. אני רוצה לדעת מה היה טעמו של ביאליק בריהוט, באופנה, מה הוא אהב לקרוא ולראות. מהי סביבת היצירה של האדם הזה? במקום זה קיבלתי סביבת מגורים של מיתוס. הכל מתומצת מדי ומעט מדי, אין טיפת עודפות, טיפת רגש.

דרך אגב, לקוראת סמדר שפי, גם בבית ביאליק אין סידור לנכים ולא בטוח שהם פתוחים בראש השנה.

ת'אמת, שווה עשרה שקלים.

מתוך ויקיפדיה

מתוך ויקיפדיה

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם

אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;

לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד –

הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.

מודעות פרסומת