שמחתי עוד טרם בואי לשכונת נווה צדק ולגלריה טבי דרזנר השוכנת בה, מאחר שבגלריה מוצגת תערוכת היחיד של הצלמת ואמנית הוידאו הינדה וייס. אני אוהב את עבודתה של וייס עוד מתערוכת הסיום שלה במדרשה. עוד זכור לי טעמה הטוב של עבודת הוידאו שהציגה אז. עבודה המתארת ילד מתבגר העומד לפני מקפצה בחרטומו של כלי שיט, וחבריו דוחקים בו לקפוץ המימה. הנער חושש ומתקדם, חוזר אחורה, שוב בודק ואז חוזר בו [סליחה שזה נשמע מעייף כמו עוזי צור]. גם בתערוכה הקבוצתית בגלריה זו באפריל האחרון – "הנצו ניצנים", בלטו עבודותיה של וייס לטובה [סליחה שזה נשמע לא אמין כמו סמדר שפי]. כך ששמחתי במיוחד לקראת ביקור בתערוכה והייתה לי מוטיבציה רבה ללכת. אני דוחק בכל מי שקורא את הבלוג לנהוג כמוני ולסור לתערוכה לאלתר.

התערוכה נפתחת בשני צילומים הנראים כמו הצצה לסטודיו של האמנית ובעצם עומדים כסוג של פרולוג לתערוכה. בשאר התערוכה מוצגים צילומים שנראה כי נעשו בביתה של האמנית ועל גג הבינין שלה ברחוב אלנבי. הממלכה שלה עוברת טרנספומציה לחלל הגלריה בצל מה שנראה כאבותיה הרוחניים פישלי ווייס. סה"כ מבנה התערוכה הוא סטנדרטי וכך גם האוצרות. ישנו מבחר עבודות שרובן טובות וחלקן טובות פחות, ואין משהו יוצא דופן. זה קצת מרגיז אותי: לא נראה לי מתקבל על הדעת שאמנית מרובת כישרון ורגישות כמו וייס יכולה להרשות לעצמה לעשות עבודות בינוניות. אם כבר יש לה את הכישרון ואת היכולת, זה לא אתי לא לנצל את זה. זה קצת כמו שלמה ארצי, יש לו כישרון ויכולת ועדיין יוצאים לו שירים בינוניים שכל אחד יאהב. מה קרה? אסור לקחת סיכונים? אולי וייס קיבלה רגליים קרות כמו הילד בעבודת הוידאו שלה אל מול תערוכת יחיד בגלריה. ועל כן בחרה ליצור תערוכה כזו, נטולת סיכונים מצד אחד, אך גם נטולת ריגושים אמיתיים. אותו הדבר ניתן גם לומר על הנושא עצמו: האמנית היוצרת בתוך ביתה עולם ומלואו אשר שופע באלגוריות ופואטיקה של לכלוך ברחוב. נושא קצת שחוק, מוכר ובנאלי שלא ממש מצליח לצוף על פני השטח בימיינו. אבל גם ה"נושא" לא הצליח לגרום לעבודות להראות רע, ולפגוע בקסמן ובאיכויותיהן.

אהבתי את התערוכה, וזאת מפני שיש שפע של הומור בעבודותיה של וייס ובעיקר הומור עצמי. ישנו גם מבט כן ומפוקח על תיפקודו של האמן, או אי תיפקודו. אותו מבט ביקורתי על פועלה שלה שלהרבה מהאמנים חסר בימיינו. ישנה מודעות עצמית גבוהה מאד, כזו מהז'אנר האותנטי. זה צנוע ולא מתלהם ועשוי טוב מבחינה טכנית. באמת אין חובה שעבודות "יפעילו" את החלל או יבנו איזה מבנה ברור שניתן להתפעל ממנו ולהגיד – מפעים. רק מקבץ עבודות של אמנית צעירה ומשובחת המראה חתך רוחבי של יצירתה מהעת האחרונה. זה לכשעצמו מאד אמין. בלי חתרנות ובלי להיות האסתרא בלגינא קיש קיש קריא של גל התערוכות הנוכחי. זה גם יעיל ואפקטיבי מאד, כמו מוצר גרמני. אתה יודע מה אתה מקבל ושזה יחזיק לשנים.

יש גם טקסט של יואב שמואלי, שאלוהים צריך לגאול אותו מיסוריו. לא הבנתי כלום. משהו אנטי בורגני בשם ז'אן ז'אנה. וגם מקומה של סיגלית לנדאו לא נפקד מהטקסט שלו. בכל מקרה, וייס לא זקוקה לטקסטים ולפרשניות, יש לעבודות כוח רב משלהן, הן נהירות וברורות הרבה יותר מהטקסט המסורבל הנלווה לתערוכה. למעשה נראה לי שהעבודות יכולות להסביר הרבה יותר על הטקסט משהטקסט יכול להסביר על עבודותיה של וייס. לכו לראות!

התערוכה סגורה ביום כיפור, אבל אולי זה כי תמיד סגור ביום ראשון, כי הגלריות מאמינות בישוע.

www.tavidresdner.com

מודעות פרסומת