נזכרתי שבוע שעבר בתערוכה של גלן בראון שראיתי בלונדון ב2004, וחשבתי ללכת לתערוכת היחיד של עוזי קצב. בעבודותיו של קצב נתקלתי לראשונה גם ב2004, בגלריה אלון שגב. אני זוכר את התפעלותי מהיכולת האדירה של קצב ליצור ציור מושלם, ללא פגמים כאילו מכונה ייצרה. אז הוצגו ציורים בגרפית על נייר של בתים ועצים. אני תמיד נפעם מיכולת טכנית גבוהה, זה כמעט מעורר רחמים כמה שזה עובד עלי. גם מול העבודות של גלן בראון אני נופל ומשטתח. זה בכלל לא חשוב לי מה הנושא המצוייר, השליטה במכחול, הסדר המופתי והדיוק פשוט עובדים על כל נים בגופי. ציור הוא דבר מאד גופני, יותר מכל מדיום אחר. הדבר הכי קרוב שאני יכול לחשוב עליו כדי להסביר למה אני מתכוון זה סטייק. בשר מיושן ומשוייש על הגריל הוא המאכל הכי פשוט והכי אפקטיבי. אין ספק שהסטייק עובד על כל החושים – יש לו רעש (פסססס), יש ריח, יש מגע, יש מראה ויש טעם. כך גם ציור טוב עובד על כל החושים. ציור טוב גם לא צריך רוטב ורעיונות גדולים סביבו. כך זה היה בעבר, כך זה עכשיו וכך זה יהיה.

בתערוכה באלון שגב מוצגים מעט ציורים שכנראה קצב עבד עליהם לא מעט שנים. כל ציור מצויר ללא רבב, שלמות של נגיעות מכחול בקנבס. הנושאים של הציור מאד פשוטים: כוס, וילון, דמות, תפנים. הדימויים בהחלט מוצבים גבוה במרתון הבנאליה של הדימוי. אבל זה כלל לא משנה, אף אחד לא בא לגלריה כדי ללמוד שיש גדר הפרדה או פועלים זרים ועוולות, בשביל זה יש עיתונות והפגנות וכיוצ"ב. ציירים צריכים לצייר הכי טוב שהם יכולים, זה הדבר הכי פוליטי והכי קשור למציאות שהם יכולים לעשות.  קצת נמאס לי מכל מיני אמנים/ות, אוצרים/ות ומבקרת אמנות אחת שנכנס להם חול למבושים ולכן לא נעים להם כל הזמן, אז הם צועקים ועושים המון רעש.

התערוכה של קצב הינה בת תרבות, ישנה האלגנטיות שבכיסוי והייצריות שבחשיפה. לשניה נדמה כאילו הציורים צוירו על ידי נשיפה, כאילו נשפו אבקת פיגמנט וכל חלקיק התיישב בדיוק במקום הנכון לו. הציורים כל כך רזים ושטוחים, שכבת הצבע היא כמו משי שנח על הבד, לא רואים את עקבות המכחול. אלמלא הריח, גם לא הייתי יודע שהציור צויר בצבעי שמן. הציור של קצב הוא מסך מושלם, שאפשר לרדת בו לרזולוציה ופרטי פרטים עד שהעין מתעייפת. וכשיורדים לרזולוציה הזו מגלים את הייצריות של הציור – הגבולות. או יותר נכון – חוסר הגבולות. אין שום קו או כתם בציור, הכל שכבה אחת בלי היררכיה ובלי הפרדות. כוס מצויירת כמו הבד שמצוייר כמו השולחן, אין טקסטורות ואין ניגודים, הכל זורם בהרמוניה. ועם זאת הכוס אינה מרגישה כמו הבד שמאחוריה. גלן בראון גם יודע לצייר ככה – בריאליזם כמעט אין סופי, וגם לצייר הפוך מזה לגמרי: כל משיחת מכחול מודגשת והאימפסטו הוא כמעט הנושא העיקרי. הוא משחק עבור שתי הקבוצות ומהלטט בין הניגודים בצורה מעוררת השראה, כמו שרק אמן עכשווי נפלא יכול.

אני לא יודע האם מדובר כאן באמנות עכשווית, כנראה שלא. אני די בטוח שעוזי קצב לא חדשן גדול בתחום הציור והוא אינו מותח או בוחן את הגבולות של המדיום. אני אפילו לא סגור על כך שיש לו שפה אישית, שהנה ערך מאד גבוה באמנות העכשווית. אני פשוט מאד שמח שציירים כמו עוזי קצב וגלן בראון קיימים בעולם שלנו. כי יש חשיבות מאד גדולה לאיכות ושימור הוירטואוזיות של הציור על מנת שכל מיני ציירי בצלאל-מדרשה ימשיכו לצייר בצורה אוונגארדית וחתרנית. אין מה לעשות, אוכל מולקולארי ופיוז'ן הם טרנדים חולפים וסטייק תמיד יהיה טעים.

לכו לראות, יש גם כמה מסעדות מצויינות בנווה צדק :)

לכל מי שקורא את זה וחושב שאני שמרן: מי שלא יודע להעריך ציור ראליסטי-וירטואוזי לא יכול להבין ציור עכשווי. נ-ק-ו-ד-ה

נ.ב. – הטקסט של שאול סתר המלווה את התערוכה הינו טקסט נהיר ומכובד המציע הצעה לקריאת התערוכה. טקסט המכבד את האמנות ואת הצופה. חבל שאין הרבה כאלה.

www.alonsegevgallery.com

מודעות פרסומת