הבטחתי פוסט על פי בחירת הקהל, ובהתאם לתוצאות הסקר שפרסמתי בפוסט הראשון, נבחרה התערוכה – הגזמה פראית: הגוף הגרוטסקי באמנות העכשווית, המוצגת כעת במוזיאון חיפה לאמנות עם 61 אחוזים. את התערוכה אצרה תמי כץ-פרימן ומשתתפים בה 35 אמנים. התערוכה תוצג עד ה2 בינואר 2010.  אני יצאתי מהתערוכה קצת מבולבל, ולגמרי המום מכמות העבודות, אז החלטתי לשאול דעת מומחים מה דעתם על התערוכה.

Capital F: שלום מלומדי, כמוני, גם אתם ראיתם את התערוכה, אז מה דעתכם על התערוכה מבחינה אוצרותית? האם התערוכה מאוזנת לדעתכם?

עוזי צור אמר/ה: התערוכה שאצרה תמי כץ-פרימן מנסה לבחון את ייצוגו של הגוף האנושי מבעד לגרוטסקיות של האמנות העכשווית, בעיקר הישראלית, ובעיקר בציור – כי דווקא בציוריהם של צעירים רבים מוצג הגוף באופן מעוות ועסיסי להפליא – כנגד הרוח היהודית-ישראלית של טוהר הגוף.

חגית פלג-רותם אמר/ה: במקרה של כץ-פרימן, זהו קו מחשבה בהיר וניתן לחיבור, גם לחובבי אמנות "קלים" ולא רק לבעלי ידע מוקדם. עם זאת, היא לא נוטה לפופוליזם, ואינה בוחרת רק מתחת ליד. היא חוקרת את החומרים לעומקם ומקבצת עבודות ממקורות קרובים ורחוקים – אמנים ישראלים ותיקים וצעירים לצד אמנם מחו"ל, מוכרים יותר ופחות.

עוזי צור אמר/ה: התערוכה מנצלת עד תום את ההזדמנות לחשוף ולהדגיש את הפן החריג הזה של האמנות המקומית. הייצוג הישראלי מחוזק באמני חוץ, שתרומתם העיקרית היא עבודות וידיאו המחווירות ברובן מול הציורים.

Capital F: אז אתם חושבים שהצד החזק בתערוכה הוא הציור? האם שם הדגש החזק על ההגזמה באמנות?

אורית חסון ולדר אמר/ה: למרות שמוצגות הרבה עבודות איכותיות בציור, עדיין בולטת הרמה הלא אחידה של העבודות. אולי שווה היה לעשות יותר סלקציה. הדימויים מהדהדים זה את זה ולעיתים מנהלים דיאלוג מעניין וער בינם לבין עצמם, אבל לפעמים יש הרגשה של חזרה מיותרת.

עוזי צור אמר/ה: התערוכה כמכלול מעוררת עניין, מותחת את הטעם הרע עד הקצה ומעבר לו, יש בה הרבה עוצמה גראפית וויזואלית, אך יש בתערוכה גם נפילות מתח של יצירות המדשדשות בבנאליות המתבקשת מהנושא.

חגית פלג-רותם אמר/ה: מי שמגיע למוזיאון חיפה מקבל ברוב המקרים יותר מתערוכת אמנות. הערך המוסף הוא ב"מיפוי" של תופעה או נושא, ופרישתו לנגד עינינו. הקשרים וההקשרים שמוצגים בתערוכות משמשים כר נרחב לאסוציאציות וחומר למחשבה. אבל היא עושה זאת בעדינות, כ"הצעת הגשה", לא באופן דידקטי ומחייב וללא התנשאות אינטלקטואלית.

Capital F: אם כך, זוהי תערוכה רוחבית, שראוי שתציג כמה שיותר אמנים, וגם עבודות ב"טעם רע", הרי העיסוק פה הוא בגרוטסקה. אז איך אפשר לומר שישנן עבודות פחות טובות בתערוכה?

אורית חסון ולדר אמר/ה: בגלל החוויות החזקות שהתערוכה מזמנת, דרך דימויי גוף מטלטלים וסיטואציות אנושיות מוקצנות, הצפייה מזכירה קצת עודפות שמייצרות תמונות של אסונות ומלחמות בחדשות, כאלו הגודשות את המסך ומייצרות סכנת קהות ואדישות. התערוכה מבקשת לרכז תחת קורת גג אחד ייצוגים גרוטסקים באמנות עכשווית; יש בה קופים, דביבונים, שלדים, ליצנים עצובים ומסיכות, והרבה מאוד דיוקנאות ותיאורי גוף. כחלק מהעיסוק שלה בביטויים גרוטסקים וטישטוש גבולות, יש זליגה של דברים זה לתוך זה, והכלאות סייבורגיות בין גוף למכונה ובין אדם לחיה.

Capital F: נראה לי שהעסוק בגוף הוא די מובן מעליו כאשר עוסקים בגרוטסקה, הלא כן?

חגית פלג-רותם אמר/ה: הגוף הוא אובייקט התצוגה הנוח ביותר להדגים בעזרתו את המגוחך, הנלעג, המופרז, המזעזע והאבסורדי, ובאמצעותו מביעים האמנים עמדה וביקורת גם על העולם שבו הם חיים ועל האמנות עצמה.

Capital F: הבנתי. אם כך אולי תגידו מה אהבתם במיוחד בתערוכה? איזו עבודה ריגשה אתכם? הרטיבה לכם את המבושים?

חגית פלג-רותם אמר/ה: עבורי זוהי עבודת וידיאו של האמן ההולנדי הפרובוקטיבי ארווין אולף, שמציג בעבודה זו פנים ג'וקריות, מוקיוניות, שמתחלפות כל הזמן. בעבודה אחרת שלו בתערוכה הוא מציג שתי נשים במפגש חברתי-סקסי ב-2019. הוא מציג את הגרוטסקי שבניתוחים פלסטיים חסרי גבולות, נשים שנראות מצוין במבט ראשון, אך במבט מקרוב רואים שהן כבר מתוחות ומעוותות מכל כיוון, ויחד עם זה משדרות אווירה אריסטוקרטית, של יוקרה המאפשרת לכל זה לקרות.

עוזי צור אמר/ה: עדה עובדיה היא אחד הסודות הנסתרים של האמנות הישראלית שלא זכו עדיין לחשיפה הראויה. ציוריה המכסים קיר שלם הם כאגדות ילדים שעוותו והשתנו לסיוטים של מבוגרים סוטים. שפמו הקצוץ של היטלר צומח על פניה של האם, על פניו של האב ההופך לשד לילי, מעטר גולגולת עם שיער בלונדיני. ילדים כושים רוקדים לבושים בפרוות כבש, כאיקונות שנלקחו מעיטורי כנסייה אתיופית. גם נטעלי שלוסר ניחנה בווירטואוזיות חולנית המתבוססת בהנאה פרוורטית.

אורית חסון ולדר אמר/ה: יש עבודות מרגשות, שסוללות דווקא ערוץ של חמלה. הן מציעות על פי האוצרת תמי כץ פריימן "לעסוק בגוף כזירה של משא ומתן על גבולות תרבותיים ופסיכולוגיים, בדרך המחברת ביקורת עם הומור וחמלה". כך פסל חזק של היידי שטרן מתאר ראש של אדם בעל תסמונת דאון החובש כיפה עם "נחמן מאומן". כך עבודת האנימציה המופלאה של אליסון שולניק, בה נראה ליצן-נווד מפלסטלינה מתמוסס כולו אל תוך נופים פסיכדליים. כשמעל הכל מרחף הקושי, ההומור והחמלה.

Capital F: אז שווה לעשות את הדרך הארוכה לחיפה?

אורית חסון ולדר אמר/ה: בסך הכל, מדובר בתערוכה טובה וחזקה שצועקת את עצמה לעולם בבליל של קולות. תערוכה שמציעה מניפה רחבה של מחוות גוף. אין בה הרבה סימני פיסוק, אבל יש בה הרבה עבודות טובות שמראות את הגרוטסק בהקשר המקומי הישראלי.

עוזי צור אמר/ה: חזיונות ליליים כתמונות תיאטרליות, כאיש הבוץ המתבונן באשה הבלונדינית.

אורית חסון ולדר אמר/ה: שפתיים מאופרות בכבדות המשחקות עם הבעות תיאטרליות.

עוזי צור אמר/ה: נשים מזוקנות שציפורניהן מחודדות כסכינים.

Capital F: על מי לעזאזל אתם מדברים? אני חושב שהשיחה הזו היא הגזמה פראית.

קישור לדף התערוכה לחץ כאן.

Massys, 'An Old Woman (‘The Ugly Duchess’)', about 1525-30

Massys, 'An Old Woman (‘The Ugly Duchess’)', about 1525-30

הערה: דברי המבקרים נלקחו מאתרי האינטרנט של העיתונים עבורם הם כותבים. דבריהם הוצאו לגמרי מהקשרם, ועל כן יש לקחת בחשבון שמדובר בסאטירה בלבד. אין שום קשר בין הנכתב בפוסט זה לחיים האמיתיים.

מודעות פרסומת