6a406861-780e-40ef-8499-4fb796858e45

הזעתי כל הדרך לגלרי דה לה דביר כדי לראות את התערוכה החדשה של נדקו סולקוב. אני מאד אוהב את העבודות של סולקוב, ומבחינתי את התערוכה הטובה ביותר שלו ראיתי במרץ השנה במוזיאון לאמנות של סנקט גאלן בשוויץ. תערוכה נהדרת ומלאת הומר, וגם יכולת מופלאה להלטט בחומר ולהתאים את האסטתיה והחומריות לבדיחה הספציפית. אני מזכיר את התערוכה ההיא רק מכיון שזה בדיוק מה שחסר בתערוכה בדביר – חומר. חמישים רישומים בגודל אחיד תלויים על הקירות בשורה אחת ובכל אחד מהרישומים ישנה בדיחה קטה. לפעמים הבדיחה הינה ויזואלית בלבד ולפעמים בשורת טקסט המשלימה את הרישום. אפשר היה לראות את הרישומים גם בספר או בצילומים באינטרנט בדיוק באותה מידה כמו לראות את העבודות בגלריה. לא תמיד ברור מתי יש צורך אמיתי לראות את העבודה עצמה או לחילופין ניתן לשאול האם הקיום של העבודה הוא גם בצילום שלה באינטרנט או בספר?

יש משהו בבדיחות האולטרא-מתוחכמות האלה משהוא מאד דבירי, זה לא מעורר צחוק, ציחקוק, או גיחוך קל. אלו בדיחת שמעלות חיוך קל על השפתיים ולאחריהן מופיעה נהמה קטנה, הד מרוחק של בת-צחוק. צחוק מנומס, סולידי, אלגנטי, בלי התזת רסס רוק והקולניות שיש בצחוק רגיל. זה נהדר בעיני כשיש התאמה מוחלטת בין האמנות המוצגת בגלריה לבעל הגלריה. פעם דרורה דומיני אמרה שעבודת אמנות נראית כמו האמן…  אז גם כשהאמנות המוצגת נראית כמו בעל הגלריה  אז על אחת כמה וכמה.

מה הפואנטה שלי? שלמרות שאת העבודות של סולקוב אפשר לראות בספר ועדיין לחוות את יצירת האמנות כפי שהיא, חלק מהחוויה האמנותית טמונה בעצם היותה בגלריה דביר והנוכחות של בעל הגלריה.  זה אולי לא בכוונה, ולא נראה לי שמר סולקוב היה בישראל ובחר או הציב משהו בתערוכה. אבל דווקא כשאמן כמוהו שארץ מוצאו (בולגריה) מודגשת, והוא תמיד מתייחס למקום התצוגה בעבודתו, אך אם זאת העבודות שלו מוצגות בכל מקום בעולם והתערוכות שלו זזות הרבה. הוא האמן הבינלאומי הכי לוקאלי שיכול להיות. אז בהקשר הזה, אני יכול להמליץ לכם לנדוד עד הצפון הרחוק, להכנס לגינת הפועלים הקטנה ברחוב נחום 11, ולהכנס לסניף המקורי של רשת דביר ולהזמין מנת הומור יבש בשקית נייר חומה.

http://www.dviravor.co.il

nedkosolakov.net

www.dvirgallery.com

solakov01

מודעות פרסומת