אנטי

מצאתי את עצמי בדרום העיר בשבת בצהריים ונכנסתי לראות את התערוכה בסדנאות האמנים. בקומה למטה מציגה רקפת וינר עומר את תערוכת היחיד שלה "חברים דימיוניים". וינר-עומר הינה אמנית ואוצרת פעילה ביותר, בין היתר זכתה בפרס עדוד היצירה לשנת 2008, אוצרת תערוכות בגלריה p8, ותערוכת קבוצתיות אחרות, הציגה במוזיאון ינקו דאדא. וינר-עומר הינה בוגרת מלב הקונצנזוס, תואר ראשון במדרשה ותואר שני בבצלאל. עד כאן ברור שמדובר באמנית מהשורה, אך משום מה, היא בוחרת להתייחס אל עצמה כ"דודה". אני מבין זאת מתוך התערוכה הנוכחית שלה בסדנאות.

מה זה "דודה" בכלל? האם זוהי התניה של גיל? האם מדובר באמנים שבחרו באמנות לאחר שינוי קריירה? המונח "דודה" הינו, למיטב ידיעתי, המצאה של המדרשה. לפי המדרשה מדובר בסוטדנטים (לרוב נשים) שעברו את שנות העשרים של חייהם, בנו לעצמם קריירה בתחום אחר והחליטו לשנות כיוון וללכת ללמוד אמנות. הם לרוב לומדים בתוכנית "המדרשה הפתוחה" קרי – ללא תואר, ללא תוספי החינוך, אלא לימודי אמנות בלבד. השימוש של המדרשה בסטודנטים אלה הוא כלכלי בעקרו. כיוון שתוכנית המורכבת מקורסים בודדים יקרה יותר ומכניסה יותר כסף. העשיה של ה"דודות" לרוב מסתכמת בזלזול מצד הסטודנטים והמרצים. בתערוכות הבוגרים מוקצים להם החללים הפחות טובים, והם לא נחשבים לסטודנטים רציניים. לדידי אמנות טובה היא אמנות טובה ואמנות רעה היא אמנות רעה ללא קשר לגיל או סיפור חיים. נכון שלרוב ניתן למצוא מחנה משותף בעשייה של אותן "דודות", הן לרוב מציירות או מצלמות, לרוב ציור נאיווי ולעיתים קורובות ניתן למצוא אלמנטים של ערום או התעסקות במין. דרך אגב, זה מחנה משותף לא רק ל"דודות", אלא גם לבני 18 שטרם התחילו את לימודיהם המקצועיים.

אז למה וינר עומר מרמזת על אלמנטים דודתיים בעבודותיה? הסימן הראשון והבולט מכל: הניסיון להיות פרובוקטיבית וחתרנית. התערוכה היא כולה בלאגן אחד גדול. הקירות מלוכלכים, הציורים על הרצפה, הטלויזיות ואמצעי ההקרנה לא מכוונים ולא מוצגים כיאות. ישנה סוכת בלאגן באמצע החלל, שום דבר לא כיאות וכיאה. אחד הסממנים הכי "דודתיים" שיש, הוא כאמור, ניסיון להתרסה באמנות. הסימן השני: הנושא של עבודות הוידאו, באחת מנסה וינר עומר לפתוח ציור העטוף בנילון בועות ובנילון נצמד. היא משתמשת בסכין ובמספריים במאמצים כמעט נואשים לפתוח את הציור ומראה לצופה את חוסר היכולת ה"טכנית" שלה באחת המשימות הפשוטות של אמן. הוידאו השני, המוקרן בכניסה, מראה את וינר עומר מסתכלת על חיימון (בעלה?) מנסה להרכיב סוכה שתשמש אח"כ להצבת ציוריה. שוב חוסר יכולת ואין אונים אל מול הצד "הטכני" של האמנות. סימן שלישי: בתערוכה יש ווייב חזק של – אני אאוטסיידרית כי לא מקבלים אותי. כפי שהזכרתי קודם, לנוכח הרזומה שלה, הטענה כי לא מקבלים אותה הינה מגוחכת.

לעיניין התערוכה עצמה, פרט לעבודות הוידאו, ישנם המון, אבל המון ציורים, כולם פורטרטים המצוירים ביד גסה. הוידאו'ס, כפי שהזכרתי מתייחסים לתערוכה עצמה, ומיצרים שיח סתום עם הצופה. נחזור לציורים, הציורים גרועים, כי אין בהם רגע אחד של אינטרוספקטיבה, השימוש בצבעוניות או באימפסטו הוא חסר כל דימיון וכושר המצאה. אז כך שנשארתי עם תערוכה שכל הנושא שלה הוא וינר עומר עצמה ומקומה בעולם כאמנית, וההרגשה שוינר עומר לקחה על עצמה את המקום של זו שצוחקת על עצמה. כמו ילד שמן שיודע שהוא עומד לקבל גל הצקות מילדים אחרים אז הוא מעדיף לרדת על עצמו, ככה זה לפחות בשליטתו. הלקאה עצמית והתעסקות במקום שלך כאמן, ותוך כדי כך להפוך את הציורים שלך לאביזרים נלווים בלבד, זה לא לגיטימי בעיני בכלל. זו לא אמנות של "דודות" זו אמנות גרועה. מה גם שניסיונות ל"אתגר את הקהל" או לבחון את אמות ה"טעם הטוב" הם ניסיונות עקרים מלכתחילה בימינו. הרי כבר הזדעזנו מהדא-דא ונגעלנו בשנות ה60 וה70, ובאמת ראינו כבר ציורים רעים על הרצפה. כך שהדבר היחיד שנותרתי עמו ביציאה לחום אוקטובר של דרום העיר הוא בעיקר זלזול באינטליגנציה שלי כצופה.