נהנתי מאד לחגוג עם עירית זומר עשור לגלריה שלה. כולם הגיעו לפרגן לגלריה החלוצית, שלא לומר הגלריה היחידה בתל אביב והאיכותית ביותר. טוב, אולי הגזמתי קצת, אולי יש עוד כמה גלריות בTLV, אולי היתה סצנת אמנות לפני עירית זומר. באמת שניתן להתבלבל בקלות אחרי שקוראים את הראיון עם הגברת זומר בטיים אאוט האחרון. קראתי את הראיון, ונזכרתי בתוכנית של גל אוחובסקי בערוץ 24, ובמיוחד כשראיין את עברי לידר. גל אוחובסקי הוא לא יותר מבריון דוחה, מתאכזר ומשופף כל מה שלא מתיישר עם האג'נדה העקומה שלו. עברי לידר זכה כמובן ליחס מיוחד, וחשף גל אוחבסקי צחקקני, רך, מלטף ונעים. ברור לכל הדיוט למה אוחבסקי מתנהג ככה עם לידר, ברור שהם בעלי אינטרס משותף, הערכה הדדית, וחברים טובים. גליה יהב, ראש מדור האמנות בטיים אאוט יצרה לעצמה דימוי של בריונית לא פחות אם לא לא יותר מגל אוחובסקי. היא נוטה להצליף בכל מי שלא פוליטי מספיק, נהנת לחשוף את מנגנוני הכוח ומתנגדת לכל מה שנוטף ממסחריות (כמו צבע טרי למשל). גליה מהללת אנשים כמו הדס קידר (שזכתה לתואר האוצרת החשובה ביותר) בעלי אג'נדה פוליטית מוצהרת (לפעמים כמעט מרקסיסטית). למרות חרצובות לשונה הידועות לשמצה, ערכה גליה ראיון נוטף נקטר ועטוף בצוף עם עירית זומר. אני באמת חושב שמגיע לעירית כל הפרגון שבעולם, ולגלריה שלה נרשמו כמה הישגים מכובדים וחשובים ואני מאמין שמגיע לה בזכות ראיון חגיגי, מפוייס ומפרגן. אבל מגליה יהב לא ציפיתי לכזה פרגון ולכזו ההדרה. אם מפרגנים אז שיבוא מהלב, אצל גליה נראה היה כי זה קצת מאולץ. היא לא יכלה להתאפק ורמזה בשאלה על ריכוז הכוח המניע את סצנת האמנות בידי הגלריות, והצרה על כך שהגלריות נוטלות אחריות אמיתית לעיתים רחוקות בלבד. הרי כולם יודעים שזה מצב אבסורדי שהגלריות הם הכוח המניע את האמנות הישראלית. וממתי תפקידה של גלריה להציג תערוכות של אמנים צעירים מאד ולהציג תערוכת ניסיוניות וחדשניות? גלריות הן מוסדות פרטיים-מסחריים וטוב שכך. תפקידן הוא להציג עבודות ולמכור אותן, וזה הכל. מי שחושב שגלריה מסחרית צריכה לממן תפעול של תערוכה לא מסחרית בעליל הוא פשוט שוטה. זו אינה אחריות של עירית זומר למתוח את הגבולות של האמנות הישראל. אציין שגליה יהב יודעת זאת היטב ועשתה זאת היטב כאשר היתה אמונה על גלריה קו 16, חלל תצוגה לא מסחרי שהציג תערוכות בעלות אופי יותר מאתגר. המצב בו אנו נתונים שחללי מוזיאון תל אביב הפכו להיות חללי תצוגה לעבודות למכירה או לשדרוג ערכם של אוספים פרטיים, ומנגד גלריות נחשבות כסיסים הראשיים של מרכבת האמנות, הינו מצב חולני. איך גליה משתפת פעולה עם זה? איך, דווקא היא נשמעת כל כך חנפנית לעירית זומר (שאגב נבחרה לדמות המשפיעה ביותר בעולם האמנות על ידי מגזין זה)? אני פשוט לא קונה את הטיפול 10000 שמעניקה גליה לחולחלת של עירית זומר. האם ייתכן שעירית זומר שגזרה קופון רציני בזמן Arttlv וגליה יהב העיתונאית הנשכנית חברות??
בכל מקרה, עכשיו תורי :) מאז שגלריה זומר עברה למשכנה החדש היא זנחה את קו האמנים-ישראלים-צעירים-מצליחנים-מחו"ל שאפיין אותה בעבר, והפכה להיות חלל תצוגה אולטרא קונסרבטיבי המציע אמנות אולטרא אורטודוקסית לקהל אנין והרחבתי על כך בעבר. התערוכה החגיגית הנוכחית היא בעיני התערוכה הטובה ביותר שהוצגה בחלל החדש מאז שנפתח. הממתקים ששמרה זומר במחסן משלל התערוכות שהציגה בעשור החולף נתלו על קירות הגלריה באוצרות אינטיליגנטית ומעשית גם יחד. עבודות מקסימות אחת אחת, בתליה שפעם קראו לה תליה סלונית ועכשיו ניתן לקרוא לה תליה ירידית, מחזירה את זומר לימי הפאר שלה: כשהגלריה היתה ביתית, אינטימית, בעל סגנון ואג'נדה ברורים. עירית זומר ממחישה בתערוכה זו שהקסם הישן שלה עוד לא אבד, שהיא בעלת גלריה רצינית ומבינה באמת את המשמעות של להיות גלריסטית. אני מאד מקווה בשבילה ויותר בשבילנו שתמשיך בדרך זו ותתמקד בגלריה שלה ותנטוש את שגעון הגדולות של Arttlv ואת הרעיון שהגלריות אמורות להוביל את עולם האמנות בראשה. היא לא צריכה לוותר על המקום שלה, זה שראשי המוזיאונים ואוצרי הביאנלות לא עושים את תפקידם כמו שצריך, לא אומר שהיא צריכה ליטול את האחריות. אני בטוח שאם היא היתה עומדת בראש מוזיאון או חלל ציבורי היא היתה עושה עבודה טובה ביותר. אבל מכיון שהיא לא, אז שתתמקד במה שהיא עושה הכי טוב – להציג ולמכור אמנות מסחרית לנובורישים ולתושבות קיסריה העולצות ולתת לנו הזדמנות לראות אמנות מעולה שידינו אינה משגת לקנות. בהרמת כוסית שנערכה על גג המכון הצרפתי הוצגו על הבר בקבוקים גדולים של מותג השמפניה הצרפתי מואה א שנדו, בפועל הוגשה קאוה רגילה לגמרי. זה אולי מייצג יותר מכל את מצב הגלריה – אמנם ישנן שאיפות להיות כמו בעולם הגדול ולהציג יוקרה ומעמד אך דה-פקטו אנחנו בישראל.
49 תגובות
Comments feed for this article
29 באוקטובר 2009 בשעה 10:09
פיליפ
קפיטל. מה קורה לך?
הראיון עם זומר אינו נופת צופים. הוא ישיר ונכון. למעט הסתרת העובדה שכל מה שזומר למדה על ניהול גלריה, היא למדה מנירה יצחקי (גלריה שלוש, בו היא עבדה כשנה כאסיסטנטית, ואף נסעה עם נירה לירידים) – והקשר שלה לאחד, אילן, שעבד במוזיאון ישראל ואשר פתח בעבורה את הסטודיות של האמנים, היא מספרת הכל. ונכון.
אפילו המשפט שבו היא אומרת כי היא והאמנים שלה בני אותו גיל (או דור) והם גדלו ביחד, הוא נכון. וכך גם צריך להיות כל גלריסט שמתחיל.
לגליה יהב אין מה לנשוך כי מדובר בגלריה פרטית, עם מימון פרטי. זומר עצמה מבינה את זה ביחס ל ARTLV ולאט, בצורה אלגנטית מוציאה את עצמה מן הסיפור.
ובכלל, מי לא "חבר" של מי בסצינה הקטנה יחסית של ישראל (בוא נאמר – תל אביב)? למי אין אינטרסים בשמשו בכמה תפקידים. גליה יהב בעצמה חובשת כמה כובעים…
נכון שזה מצב מביך מעט, אבל אינו נדיר. השאלה אם הן חברות לא רלוונטית.
אני חושב שהכשרון הכי גדול של עירית זומר הוא בחוש הריח שלה. היא מזהה, כמו חתולה, היכן ה"אוכל" נמצא, כלומר איך ומה ניתן לעשות על מנת להרויח בעבורה ובעבור האמנים שלה. הלואי כל הגלריסטים היו כאלה.
מהו הקו שבו היא נוקטת, ההגדרות של "חלל תצוגה אולטרא קונסרבטיבי המציע אמנות אולטרא אורטודוקסית לקהל אנין", הגם שהן נכונות בעני, אינן מעלות או מורידות דבר. זה שלה. אם נתחיל לחשוב שלאמן מותר (חייב לדעתי) להרויח כסף בשביל למלא את המקרר בבית- הרי ברור שגם לגלריה מותר, ואף רצוי. זה בריא ונורמלי. אמן הוא בעל מקצוע. גם גלריסט, וכמו שאנו לא שואלים את השאלות הללו בנוגע ליוצרים אחרים (מתחום המוסיקה למשל, אבל אפשר גם לקחת מקצועות אחרים – כמו בעלי מוסכים וטכנאים), אין מה לחפש תשובות אצל זומר.
איך כתבת פעם: "כמו במכונית מרצדס, כל דבר נמצא בדיוק במקומו ולא מרגישים שמישהו היה שם וסידר את זה כך"… כך גם זומר.
29 באוקטובר 2009 בשעה 10:15
capital F
אה… תקרא שוב.
עירית זומר יוצאת נהדר בראיון, וזה אחלה מבחינתי. גליה יהב מנומסת ולא מתנהגת כתמול שלשום. זה הכל.
ביחס לכל השאר, אנחנו תמימי דעים, גם אני חושב שעירית היא גלריסטית נהדרת, מקצועית וחכמה שצריכה להמשיך לנהל גלריה ולהפסיק לנסות לבחוש בקלחת.
29 באוקטובר 2009 בשעה 10:43
פיליפ
או… קראתי טוב.
אין לי ויכוח אתך על זומר. יש לי השגות על שלושה דברים שמעיבים:
1. ה"חברות" הטובה בין גליה לעירית, שמציקה לך מעט (כמו אוחובסקי), ולא משנה על מי יוצא הקצף (גליה או זומר). אם זומר לא תהפוך את גליה להב לתומכת שלה, היא לא תעשה את עבודתה!
2. "התחושה" שלך שעירית מציגה את עצמה בעקבות הראיון כיחידה בתל אביב…(למרות שהגזמת ואף חייכת כשהגזמת). היא לא. היא מתנהגת בהגינות רבה.
3. הרצון המובלע שלך לראות את זומר כמו שהיא היתה בתחילה. היא לא, ואפילו אז, לפני 10 שנים, בראיון פתיחה (שכחתי לאיזה עיתון זה היה…השנים עוברות והזיכרון שלי לא משהו כבר) , היא הצהירה בדיוק מה חסר לה בסצינה הישראלית ומה היא מתכוונת לעשות. אז, (ואת זה אני זוכר) היא עוררה כעס רב ואף התנצלה בפני כל מי שנפגע, אבל היא עמדה בדיבורה.
עירית חייבת לבחוש בקלחת. בלי זה היא לא תספק את הסחורה לאמנים שלה וגם לקניינים/אספנים שלה (רק חסר השלב הבא, האולטימטיבי, בו היא תתחיל לשלם משכורת לאמנים שלה, ואז היא תהיה מושלמת). תראה לי גלריסט חשוב בעולם כולו שאינו בוחש. זה חלק אימננטי מהעבודה.
הטענה לא צריכה להיות מופנית כלפי זומר אלא כלפי שאר הגלריות החשובות בתל אביב: מדוע הן לא בוחשות.
29 באוקטובר 2009 בשעה 13:16
סבתא זפטא
זומר כמו כל שאר הגלריות מנצלות אמנים על ימין ועל שמאל. הגלריות לוקחות 50 אחוז רווחים מעבודות שלא השקיעו בהן אגורה שחוקה. כשגליה יהב שואלת אותה לגבי זה בראיון היא פשוט מתחילה לדבר על משהו אחר לגמרי ומתעלמת מהשאלה. בושה לה ובושה לשאר הגלריסטים בארץ.
דרך אגב, שמעתי שרוזנפלד דווקא יוצאי דופן במגמה הזו, וכן עוזרים במימון עבודות. הם יוצאי דופן בגישה שלהם.
29 באוקטובר 2009 בשעה 17:26
פיליפ
כל גלריה שאני מכיר (למעט הישראליות – עוד כ 7 לפחות) לוקחות 50% .
השאלה היא מה מקבלים בתמורה…
29 באוקטובר 2009 בשעה 11:33
ארטי
אוי,אוי , אוייי איך עירית זומר מצליחה לעבוד עליכם בעינים עם העיני עגל שלה והדיבור השקט הזה.
אתחיל בכך שאם מחלקים את האמנים שלה לישראלים ולא ישראלים אז די ברור שמהבחינה הישראלית האקלקטיות חוגגת: אין קו, מספר מועט ממש של אמנים חשובים ותערוכות פשוט לא טובות .
היא גם לא כזו מתאבדת על האמנים שלה, תשאלו כמה שהיו שם.
עכשיו ,בואו ננסה לבדוק ברצינות האם קשריה בחו"ל באמת פעלו לטובת אמניה. התשובה היא שלא ממש. למי מהאמנים שלה יש קריירה מוצלחת בחו"ל? אולי רק ליהודית סספורטס, גם לא ממש בזכותה של זומר ביי דה וויי
הראיון של יהב הפתיע אותי גם. פשוט תצוגה של לקקנות מביכה, לא משהו שהייתה מצפה מסוציאליסטית-לסבית -סמי מיליטנטית לשעבר כמו יהב.
29 באוקטובר 2009 בשעה 15:54
אורי
ארטי צודק. תשאלו כמה אמנים שעבדו עם זומר ועזבו אותה ותתגלה האמת. זומר, כמו גלריות אחרות, מתמקדת בכמה אמנים שמכניסים לה כסף. הם, מצידם ממילא לא זקוקים לה כי את רוב ההשגים שלהם הם משיגים לבד. לגבי השאר, הם נשארים מקופחים. כשהם כבר כן מוכרים (בעצמם, כשהם פוגשים אספנים בחו"ל או דרך קשרים שלא נוצרו דרך הגלריה) היא מזדעקת ודורשת לקבל %50 מהכסף. כמובן שהיא גם לא משקיעה ביצירות חדשות לצורך תערוכה (כמו שצויין פה לפני). האמנים צריכים לממן את התערוכות שלהם ואם אתה לא צייר, אכלת אותה.
ודרך אגב, לזומר יש שם רע מאוד בחו"ל – של אישה גסת רוח ולא מקצועית. בקיצור, של ישראלית…
29 באוקטובר 2009 בשעה 18:07
פיליפ
יעל ברתנא, אופיר דור, עדי נס, נטע לי שלוסר, דורון סולומונס, שרון יערי, אליעזר זוננשיין…לכל אלה, לצד סספורטס יש קריירה לא רעה גם מחוץ לישראל (ראה קורות חיים באתר שאתה לא אוהב).
ומתוכם, את זוננשיין ושלוסר היא (זומר) בנתה מא' עד ת'. כמה גלריסטים אתה מכיר שעשו את זה?
ובכלל, בעבור קריירה מחוץ לישראל, האמנים צריכים לחיות שם. לכל גלריה חשובה בישראל יש אחד או שני ישראלים שחיים שם, וכך גם לזומר (תן מבט ברשימות האמנים של הגלריות).
29 באוקטובר 2009 בשעה 20:05
אורי
הי פיליפ, יעל ברתנא התחילה לעבוד עם זומר כמה שנים טובות אחרי שכבר זכתה להצלחה בחו"ל, כנ"ל גם עדי נס שעבר אליה אחרי שנים של עבודה עם דביר. דורון סולומונס הציג בחו"ל לפני שהתחיל לעבוד איתה וגם שרון יערי. כל השאר די מדשדשים ומפציעים באיזה קבוצתית לא משמעותית בחול פה ושם. אבל אתה צודק בקשר לזוננשיין, אותו היא באמת דחפה. אני לא אומר שזו אשמתה או שהיא לא עובדת, רק מתקן עובדות ואומר שלא צריך להגזים בסיפורי הגוזמאות של כמה זומר דוחפת את האמנים שלה.
בקשר להערה שלך על %50 שהיא לוקחת, ברור שכל הגלריות לוקחות %50 אבל בראיון גליה יהב שואלת אותה מה דעתה על כך שאמנים רבים נאלצים לממן את התערוכות שלהן ואת העבודות בעצמן ועל זה שהגלריות אחר כך מוכרות את העבודות הללו ומקבלות 50% והיא פשוט מתחמקת ומשנה לגמרי את נושא השיחה. הנקודה היא לא על העמלה שלה אלא בזה שהיא מעמידה פנים שהיא נותנת לאמנים שלה יותר כשבפועל לא דובים ולא יער. האמן המסכן צריך להוציא אלפי שקלים מכיסו כדי לממן את העבודה (במקרה של פסל, וידאו, מיצב, צבעים וכו) והיא לא מודה בכך. ברגע ששואלים אותה ישירות לגבי זה – היא מתחמקת.
30 באוקטובר 2009 בשעה 11:35
פיליפ
נכון. יעל ברתנא באה עם ההצלחה אל זומר. למה אל זומר ולא לגלריה אחרת? הרי יעל ברתנא חייה מחוץ לישראל והיא יודעת מה "השם" של זומר שם.
כך גם סספורטס (שעברה מנוגא) ועדי נס (מדביר). אשר לדורון סולומונס ושרון יערי, הרי הם יכלו, לטענתך, בלי זומר. ובכל זאת כבלו את עצמם אליה, למרות שלא היו חייבים…שוב, מעניין למה, ועוד יותר לענייננו – למה זומר ולא גלריה אחרת.
שמועות רצות בכל מקרה. מה האמת, איזה חוזה יש בין זומר לאמנים שלה (בלעדיות? שיתוף? אחוזים?) אנחנו לא יודעים. אז לפחות, מי שאנחנו שנינו מסכימים שיש לו "קריירה" והחליט כן לעבוד עם זומר, מעיד על הצד החיובי.
אני לא בטוח שזומר לא משתתפת בהוצאות של האמנים שלה (אני לא יודע), אבל אני משוכנע ב 100 אחוזים שלהוביל את העבודות של סספורטס מברלין לישראל עולה הרבה כסף, ואת זה בחיים לא משלם האמן. גם לא כל ההוצאות הנלוות לתערוכה (הזמנות, יחסי ציבור, צילומים, הפעלה של הגלריה בזמן התערוכה, כיבוד בפתיחה (אם יש), טלפונים, תיאומים שונים, וגם אחר כך, הובלה חזרה. במקרה של סספורטס זה גם תשלום ערבות במכס…הרבה מאוד כסף. 50 אחוז ממכירת עבודה של סספורטס יכסו, במקרה הטוב, את העלות הזו…
אפשר לראות את הראיון גם באור אחר: בינה לבין האמנים שלה יש הסכם או חוזה. לא לענות זה גם לא לחשוף הסכמים בינה לבינם, שהם עניינם האישי והפרטי ולא מענייננו אנו. היא דוקא שומרת על האמנים שלה ועל פרטיותם. אתה יכול להיות ציני או סקפטי. זכותך, אבל תודה שיש גם דרך אחרת להסתכל על הדברים.
29 באוקטובר 2009 בשעה 11:48
ארטי
ואולי כדאי אחרי עשר שנים ולכבוד החגיגות להרים אתר חדש לגלריה זומר, כי הנוכחי הוא פשוט אחד הגרועים והמיושנים שיש
29 באוקטובר 2009 בשעה 21:54
ארטי
פיליפ:
יעל בר תנא הגיעה לגלריה זומר שהיא מצליחה ומוכרת כבר,
אופיר דור, נטע לי שלוסר ? שום הצלחה כרגע
דורון סולומונס, שרון יערי, אליעזר זוננשיין? הצלחה מאוד מאוד חלקית ורגעית
ולא, היא לא בנתה את שלוסער מהתחלה, היא פשוט קטפה אותה אחרי ששמעה שתערוכת הסיום שלה בבצלאל היתה מוצלחת. ולא עשתה עם הכשרון שלה כלום עד היום.
29 באוקטובר 2009 בשעה 22:16
ארטי
הצצתי בביוגרפיות (הלא מעודכנות זה כ3 שנים ) של ה"מצליחנים בחו"ל " שציינת.
בולשיט, שום דבר מרשים במיוחד.
והאתר מיושן ,לא מעודכן ולא נוח. מה לעשות.
30 באוקטובר 2009 בשעה 11:48
פיליפ
בולשיט? באמת?
אני לא יודע (מודה באמת) מי ומה אתה. אבל אני לא ממש משוכנע שאמן פעיל בישראל לא היה רוצה להיות לפחות במצבם של האמנים הללו.
מעניין למה אתה מכנה אותם "מצליחנים", במין זילזול שאפילו אינו מובלע.
הצלחה, כמו כמות וזמן, זה עניין יחסי. יחסית לשוק ולסצינה בישראל הם לא בולשיט בכלל!
חלקם גם לא בולשיט בכלל מחוץ לישראל.
אתה יכול לומר שאתה לא מעריך אותם ואת הגלריה. בסדר. אבל "בולשיט" מעיד בעיניי פחות על האמת ויותר על (איך נאמר את זה בעדינות…) צרות העין הקטנה שלך (מקווה שאני לא פוגע בך. זו לא הכוונה. באמת).
ושלא תטעה בי. אני לא אמן של זומר, לא אספן של האמנים שלה ולא חבר של אף לא אחד מהם.
30 באוקטובר 2009 בשעה 17:34
ארטי
מצליחנים זה טוב, טוב להצליח ווטאבר ט'את מינז.
ה'בולשיט' הופנה לזה שהבאת רשימה של מצליחים בחו"ל מגלריה זומר ולאחר בדיקה שלי אני לא מבין מאיפה הבאת את זה בכלל, זה פשוט לא נכון עובדתית לגבי רוב האמנים שציינת.
לגבי הצלחה בישראל אני מסכים שזומר עובדת טוב: תערוכות סולו במוזיאונים החשובים ופרסים פה ושם, אבל לא ממש בשביל זה זומר הקימה גלריה .
בסך הכל אני טוען שכל הטררם סביב הלינקג' זומר-חו"ל הוא די מוגזם במבחן המציאות.
31 באוקטובר 2009 בשעה 17:44
פיליפ
ראשית, טוב בעניי שאתה בודק (השאלה היא איך אתה בודק. מייד נראה…).
מאיפה הבאתי את זה בכלל? מתוך הנתונים הפשוטים שמדובר באמנים שיחסית לרוב האמנים הישראלים, מצליחים להציג מחוץ לישראל, במצליחים למכור במחירים סבירים (שנותנים רווח מעבר לכיסוי ההוצאות, גם ביחס לרמת מחירים שקיימת מחוץ לסצינה הישראלית, שמשתתפים במספר לא מבוטל של תערוכות חשובות מחוץ לישראל וגם – דבר שאינו פחות חשוב, מוכרים (על שמם ועבודתם) כאמנים פעילים מחוץ לישראל.
הפנתי אותך לרשימה של הגלריה, אבל אם כבר בדקת, נסה דרך אתרים שונים בין לאומיים
(כמו: http://www.artfacts.net):
האתר מסנכרן תערוכות, ייצוג, מכירות, אוספים ונתונים נוספים – כולם נתונים פומביים!
כל האמנים הממוקמים בו בין המקומות 1 עד 9999 נחשבים לאמנים המובילים בסצינה העולמית. כמה ישראלים יש שם? לא הרבה. כמה מהם של זומר? יחסית אחוז גבוה. יעל ברתנא ממוקמת במקום 246, עדי נס 1595, דורון סולומונס 1851…סתם…שאמשיך? שרון יערי 3915, אלונה הרפז 9273, יהודית סספורטס 1821, אפרת שבילי 2196, אליעזר זוננשיין 3140, אורי צייג 1324…(כמה ספרנו? 11 אמנים ישראלים).
אני משער (בדיקה קצרה שלך יכולה לעזור…) שלגלריה שלוש יש ארבעה ישראלים ברשימה (גל ווינשטיין, ניר אלון, גדעון גכטמן ומיקי קרטסמן), לאלון שגב שנים (ניר הוד, סיגלית לנדאו), לנוגא לא יותר מכך (לפחות קרן ציטר שם), לג'ולי מ. אחד (גיל שחר). לדביר אחת (קרן רוסו).
(לא בדקתי שמות של אמנים ישראלים שלא מיוצגים בגלריה ישראלית. אחרי הכל, אנו דנים בגלריות, לא באמנים עצמם. גם לא בדקתי את כל הגלריות…).
אז כן. נכון. אף אחד מהישראלים לא ממוקם ב 100 הראשונים (למרות שלזומר יש אחת מאוד קרובה לשם). אבל זה לא בולשיט או וואט סו אוור, או כל מילה שתבחר. זה נתון כלכלי ותרבותי בו זמנית.
מבדיקה מהירה עולה שלזומר יש ברשימה יותר אמנים ישראלים מאשר לכל הגלריות החשובות בישראל גם יחד (אולי לא מצאתי את כולם, גם לא ניסיתי, אבל אם בדיקרה כזו מהירה מעלה נתון כזה אז אני חושב שלפחות המגמה ברורה).
לכן חביבי: קצת צניעות וענווה לא יזיקו. וגם…בדוק שוב לפני שתאמר (ותכתוב) משהו על מבחן מציאות: אני לא ברור שעשית למציאות מבחן, ואני בספק שאתה מכיר את המציאות.
3 בנובמבר 2009 בשעה 9:19
דוד
הערה לא חשובה: יעל ברתנא ממוקמת במקום 426 ולא 246.
2 בנובמבר 2009 בשעה 8:38
ארטי
לא הייתי בונה יותר מידי על הדירוג של ארטפקטס.
אבל מה שמעניין זה שלאף אמן ישראלי אין גלריה מהשורה הראשונה בחו"ל. זה גם אומר משהו.טוב נו, אולי רק ליהודית לסספורטס.
2 בנובמבר 2009 בשעה 9:26
capital F
מיכל רובנר מיוצגת על ידי פייס ווילדסטיין בניו יורק. גלריה מאד מרכזית. תמי בן תור מיוצגת על ידי זאק פוייר, גם גלריה חשובה.
2 בנובמבר 2009 בשעה 11:23
פיליפ
מה קורה ארטי?
לאט לאט אתה הופך לפחות נחרץ.
עכשיו זה הגלריות של הישראלים בעולם שאינן מהשורה הראשונה.
כבר אין לי כוח לבדוק בשבילך אמן אחר אמן וגלריה אחר גלריה – כך שאני מוכן לקבל את הטענה שלך. אין בעיות.
עדיין גלריות מהשורה השניה והשלישית הן מאוד חשובות. עדויין הן פועלות ברמה מאוד גבוהה, ועדיין – גלריה ישראלית שמשתפת פעולה אתןֿ, חולקת אמנים ותערוכות, מקיימת קשריי עבודה בירידים – גלריה כזו עושה את עבודתה.
ואם אתה מודה שלסספורטס יש אחת כזו. והגלריה בקשר עם זומר – אז לזומר יש קשריי עבודה עם גלריה מהמובילות בעולם. זה נחשב בעיניך לאבק?
יש לך כלי טוב יותר לבדוק נתונים פומביים מאשר ארטפקטס דוט נט?
אם כן, ואם זה לא רק מה שאתה חושב שאתה יודע – אשמח שתשתף אותי. אני פריק של נתונים!
2 בנובמבר 2009 בשעה 12:11
bucks
?
2 בנובמבר 2009 בשעה 12:21
bucks
על מה הויכוחים העקרים הללו? הנה רישמה בשבילך יא ארטי פארטי, חתיכת קנאי.
מיכל רובנר- פייס
יהודית סספורטס-אייגן אנד ארט
אוהד מירומי- האריס ליברמן
גיא בן נר- פוסטמאסטרס
תמי בן תור-זאק פויר
ניר הוד, עדי נס- ג'ק שיינמן
קרן ציטר- פיטר קילכמן
אבנר בן גל-סיידי קולס
יגאל עוזרי, מאיה גולד- מייק ווייס
מירי סגל-ליסון גלרי
סיגלית לנדאו- אניטה בקר
tal R- ויקטוריה מירו
וזו רק רשימה חלקית ,מהראש. זה מספיק מרשים אתך ארטי???
2 בנובמבר 2009 בשעה 20:50
capital F
טל r לא ישראלי
ומירי סגל אמנם הציגה בליסון, אך לא מיוצגת על ידם
איך שכחת את הירשברג ואריכא המיוצגים על ידי גלריית מרלבורה הניו יורקית
קרן רוסו בארקובוס בז'נבה
דניאל סילבר באיביד פרוג'קטס
אלינור קרוצ'י באדווין הוק
וכמובן אסופת האמנים של כריסטוף הברס מוינה
3 בנובמבר 2009 בשעה 0:46
פיליפ
תודה bucks שניפקת לארטי רשימה ארוכה.
אני חושב אבל שהויכוח אינו עקר. ובעצם הוא לא התחיל וגם המוקד שלו לא היה מי ומי ברשימת ה VIP.
לארטי יש נקודת מבט על גלריה זומר שאינה כל כך נדירה – והויכוח על מי מיוצג היכן מחוץ לישראל הוא צד משני לדיון ביני לבנו.
המוקד היה ואני חושב שהוא עדיין האופן שגלריה זומר פועלת והאופן שהיא מוצגת בראיון, הן מצד עירית זומר והן מצד גליה יהב.
ארטי ואני מתוכחים ולמרות שארטי מתנגד ב 100 אחוזים למה שאני טוען, הוא שמר על נימוסים. אני מקווה שגם אני לא פגעתי בו.
זה לא הבלוג שלי ואני לא מחליט, אבל אני מסרב להשתתף בדיון בו יש קללות.
אז באמת תודה על העזרה, אבל בבקשה לא כך.
ולך ארטי.
bucks סיפק רשימה חלקית ואני חושב ששוה לך לבדוק שוב אם הראיה שלך את המציאות לא מושפעת קשות מדעה קדומה, או לחילופין חוסר ידע.
3 בנובמבר 2009 בשעה 10:42
ארטי
התגובה/ רשימת מכולת של באקס לא ממש מרשימה אותי .
תבינו, אוקיי יש אמנים ישראלים שמיוצגים ע"י גלריות בחו"ל, חלק מהגלריות לא רעות בכלל,אפילו מעולות,את רובן אני לא מכיר עם זאת .אני מודה: יש (כמה) ישראלים בגלריות מהשורה הראשונה בחו"ל.
אבל אתם יודעים, ובכנות, האם יש אמן ישראלי אחד שהוא באמת באמת באמת חשוב לאמנות העכשווית הבינלאומית? אחד או אחת שאי אפשר היה בלעדיו.
אני מנסה להעלות את הרף בדרישות שלי למה זה הצלחה. הצלחה ביג טיים. סוחפת,כוכבות על!!!
3 בנובמבר 2009 בשעה 16:00
פיליפ
ארטי.
יש ויש כאלו.
מהדור הנוכחי – יעל ברתנא, מיכל רובנר וקרן ציטר , לוא דוקא בגלל מה שאנחנו מעריכים, אלא מההופעה שלהן בכל רשימה בין לאומית.
מהדור הקודם לפחות צבי גולדשטין, שמופיע בכל ספר חשוב של תולדות האמנות…
שמה נדבר על אגם…או על קרוון…או על אולמן – כל אחד מהם כתב פרק נכבד ב"תולדות".
וכרגע זה לא משנה אם אתה מעריך אותם או לא!
עכשיו, אם תאמר שגם זה כלום, אאלץ להסכים עם bucks (לא עם הסיגנון חלילה, אבל עם התוכן).
וכוכבים, ארטי, יש רק בשמיים, או בדמיון שלך. עזוב את השטויות. בוא נסכים לפחות שהנחרצות שלך בתחילה לא היתה בגיבוי של המציאות, וזו לא בושה ללמוד משהו חדש (מהרשימה של bucks למדתי, מקפיטל ומגשש בלש אני משכיל ואפילו מזאת…ר.ו.ע …למדתי שיש עברית אחרת…שנשמעת ונכתבת כמו הכוכבים שאתה מחפש!)
3 בנובמבר 2009 בשעה 13:15
דורית
לא מוצאת שום פסול בכך שגליה יהב מפרגנת לעירית זומר.
מה שלי מפריע הוא שאתה מייחס את הפרגון הזה לחברות, ונראה לך שלגיטימי שחברות תשפיע על כתיבה עיתונאית. אתה תמה על עצם החברות, אבל אין לך בעיה שהיא מנוצלת ליחצ"נות במדור שאמור להיות ביקורתי.
אנחנו כל כך שקועים באופן ה "שמור לי ואשמור לך" שבו מנוהלת האמנות בישראל, שכבר הכל נראה לגיטימי !
רק כדי להבהיר, הביקורת שלי לא מכוונת כלפי גליה יהב. אני לא יודעת אם הן חברות ואין לי שום סיבה להניח שכך. היא מכוונת כלפיך קפיטל F.
3 בנובמבר 2009 בשעה 14:27
capital F
ההפך הוא הנכון! הביקורת היא לא על חברותן לכאורה, אלא על הביקורתיות החסרה שכל כך מאפיינת את יהב. הלוואי והיא היתה תמיד מפרגנת ובועטת כשצריך. העניין עם יהב הוא שלרוב היא בועטת סתם, ודווקא כשיש מקום למעט ביקורתיות, היא דווקא חסרה. אני רק אומר שאם היו אומרים לי שיש ראיון של גליה יהב עם עירית זומר, הייתי מצפה לראיון בעל אופי שונה מזה שפורסם.
ואגב, כל ביקורת היא לגיטימית, במיוחד ביקורת המופנת כלפי. גם פירגון, אגב הוא לגיטימי בעיני :)
3 בנובמבר 2009 בשעה 16:39
פיליפ
קפיטל ודורית.
ממה שאתם כותבים משתמע שההבדל בין ביקורת ופירגון הוא שביקורת זה לקטול (או לפחות למצוא ולהאיר את השלילי) ולפרגן זה…לפרגן.
קצת בעייתי מכוון שזה מעיד שאולי אינכם מבינים את המושג "ביקורת"…
בעיניי ביקורת היא הפניית המבט למכלול ההקשרים התרבותיים, לנמק אותם (כלומר מבקר הוא איש שמעמדו נבנה מתוך ובגלל הידע והיכולת, לא בגלל השיפוט לטוב או לרע*) וגם להביא את הפן האישי של הכותב (כלומר הטעם האישי). המסקנות של המבקר כוללות את כל זה, ומעידות יותר על עולמו התרבותי מאשר על האמן ויצירתו (וככל שעולמו התרבותי רחב יותר, כך השפעתו על הדעות והדיון גדולה יותר). מבקר הוא מתווך חכם אל הקהל, מאיר פינות חבויות, לא שופט כדור רגל שמוציא כרטיסים ומאשר שערים, ובודאי לא מי ש"שומר" על החוקים.
* מי (ויש גם "מבקריי אמנות" כאלו) שחושב שתפקיד המבקר הוא לשפוט
(לבקר במובן של "לשלול" או "לפרגן" או "לאשר") מעיד בעיניי על עולם תרבותי של איש מערות
בו הכל זה "או לחיות או למות", מלחמה! שחור או לבן! בלי כל הספקטרום שאמנות ותרבות
מקיימים.
דוקא גליה יהב גילתה בעיניי הבנה (במקרה הזה לפחות) והשאירה לדברים של זומר לעשות את שלהם. היא גם הבינה את ההבדל בין ביקורת ואינפורמציה.
3 בנובמבר 2009 בשעה 17:25
capital F
איך הבנת שזו דיכוטומיה? ברור שאפשר גם לפרגן וגם לבקר. ברור שבקורת אינה בהכרח שלילית או חיובית. לעיניינינו, גליה יכלה לבקר, נקודה, לחיוב או שלילה.
3 בנובמבר 2009 בשעה 19:54
פיליפ
הנה לא הבנת!
אם אתה אומר ש (ציטוט) "לעיניינינו, גליה יכלה לבקר, נקודה, לחיוב או שלילה"
(שוב, הדגשה שלי…"לחיוב או לשלילה") הרי שאתה מעיד שהביקורת היא זו או זו, נותנת בקצה המידע "הערכה": טוב או לא טוב (ולפעמים ככה ככה).
אם היית כותב: "גליה יכלה לבקר, נקודה". היינו יכולים להתווכח עם היא ביקרה או סתם רשמה מידע (ואז אין ביננו ויכוח. גליה לא ביקרה במאמר. היא היתה צינור מידע).
אין דבר כזה לכתוב ביקורת אמנות חיובית או שלילית.
ביקורת אמנות היא חשיפת כל מה שניתן לחשוף בכל כוון וצורה, בבחינת ההקשרים התרבותיים, אישיים והסטוריים שרלוונטים לנושא.
כשזה מגיע לשלילי או חיובי,הרי שזו דעתו של של הכותב, והיא דעתו שלו. בלבד.
מבקר אמנות שמביע את דעתו, מביע אותה בסוף, לאחר כל הניתוח, וגם אז מסייג אותה במילים (ברוב המקרים) ….."אני חושב, מבין, מסיק, מקבל, דוחה, מסרב, מוצא…." הכל דרך המילה הזו "אני".
הבילבול של ביקורת (מבקר המדינה) וביקורת (מבקר תרבות) הוא ש"מבקרי תרבות" או אמנות לקחו על עצמם את התפקיד של שומר הסף, ולכן נראה לנו שאם הם כתבו ביקורת שלילית או חיובית הם עשו את שלהם. טעות.
זו גם הסיבה שכמעט כל "מבקרי האמנות" הישראלים שאני מכיר כותבים תמיד בלשון רבים…הם חושבים שכמו מבקר המדינה, אם הם ישתמשו בלשון זו אז הם נותנים תוקף של הכלל והקהל העומדים מאחוריהם.
שוב טעות כי כוחו של מבקר תרבות או אמנות הוא בהיותו אדם פרטי, עם ידע ונסיון – נכון אבל עם אינטגריטי – דוקא בגלל השימוש במילה "אני".
לזה גם קוראים, לא רק "הבעת דיעה" אישית, אלא גם "אחריות" אישית על מה שאדם כותב!
אין מבקר אחד חשוב בעולם כולו שאינו עומד בתנאי הזה. וכשהם עומדים בתנאי הזה הם מבקרים חשובים. זה דבר שתלוי בדבר!
3 בנובמבר 2009 בשעה 20:08
capital F
אנחנו, אם כן, חלוקים עוד במהות. לדידי, מבקר הוא מקצוע, ומבקר הוא בר-סמכא להגיד – זה אמנות וזה לא אמנות, זו אמנות טובה וזו אמנות גרועה. המבקר הוא הנציג של הצופים, הוא "הצופה". מהוא התוקף של המבקר? דעת הקהל, החלטת מערכת עיתון, עורך, שיח וכו'.
לכן, אני לדוגמא, לא מבקר. גליה יהב, היא כן מבקרת אמנות. וככזו היא יכולה לתת ביקורת חיובית (לדוגמא: משיכת המכחול מצליחות להעביר את תחושת השמחה של הצייר) וביקורת שלילית (לדוגמא: למרות הניסיון של האמן לחמול על דמות האשה הפלסטינית, אין תחושה זו עוברת)
3 בנובמבר 2009 בשעה 20:15
פיליפ
וסתם כדי ל"הוכיח" את חוסר ההבנה של מבקרי אמנות, כדוגמת סמדר שפי (סתם למשל)
קרא בבקשה את ה"ביקורת" שלה באתר "הארץ" היום אודות הביאנללה בהרצליה.
לינק:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,41784,.aspx
1. אם תמצא איפה שהו בטקסט שלה את המילה "אני" (חושבת, מבינה, לא מסכימה…לא משנה מה) הרי מה טוב (רמז: לא תמצא!).
2. אם דעת ה"מבקרת" תנתן בסוף, בהסתייגות, הרי מה טוב (רמז: כבר מהכותרת ברור, ולאורך כל המאמר, עוד לא הספיקה הכותבת לתת מידע, וכבר דעתה קופצת בראש).
מה כן יש שם? דוברת שמדברת בשם "כולם" אלמוני. שמחליטה החלטות ומעידה ש"כך" זה ואין שום דרך אחרת לראות או להבין, ושופטת ומעריכה ונותנת ציונים, הכל בטון מוחלט ומחייב!
זה ביקורת? זה חרטא. אפילו לא דעה אישית (כי אין שם אישי)!
3 בנובמבר 2009 בשעה 20:43
capital F
כי זו לא דעה אישית! היא מייצגת את העיתון למען קוראיו. וזה לא משנה האם היא "באמת" מבינה באמנות או שיש לה "טעם טוב" וכדומה. היא קיבלה משרה, משרה של מבקרת אמנות. אם היא לא היתה עושה את עבודתה נאמנה, היו מעזיבים אותה, יש להניח.
3 בנובמבר 2009 בשעה 21:22
פיליפ
בעניין זה אענה שלא כדרכי…המנסה להיות מנומסת.
אם דעת המבקר היא דעת העיתון, מייצגת את העיתון, משרה שנקנת בייצוג ולא באמת פנימית, אז זה הזבל של הזבלים. חרא שצף כל עוד הוא חרא! לא ביקורת אמנות.
עכשיו צא וחשוב מי בעל העיתון, מה הוא אוסף להנאתו, מי מייעץ לו ואת מי הוא מעסיק כ"מבקרת" אמנות.
המסקנה היא שהקללות לעיל היו שפה מאוד מנומסת ביחס למה שעומד להפלט מפי.
בעיתון אחר ( Time למשל) שבעליו הוא אחד האספנים החשובים של אמנות בעולם, שבו רוברט הוז כתב ביקורת…הקשרים מעין אלו לא היו עולים על אי בר דעת כי המבקר הוא מבקר. לא "נציג הצופים מטעם העיתון בתשלום ומשרה".
3 בנובמבר 2009 בשעה 21:47
capital F
האם אתה רומז שסמדר שפי מושפעת מטעמו של עמוס שוקן ??
חוצמזה, באם תקרא ביקורת מסעדות שלילית ביותר של דניאל רוגוב (שבהחלט מייצג את טעמו האישי), סביר להניח שלא תבקר במקום. למרות שאין שום קשר בין טעמו של רוגוב (שמעדיף מחמצים ושמאלץ) לטעמך שלך (שאולי מעדיף סושי). למה זה ככה? כי הוא המבקר, ותאמין או לא, בכוחו לפגוע נואשות במסעדה! כך שבין אם הוא כלב שמירה או לאו, יש לו שיניים. וככה גם מבקרת האמנות. אתה לא תאמין כמה קהל קוראים גדול ונאמן יש לה! תאמין לי, אני מכיר את הקהל הזה היטב. קהל קוראים שמצביע ברגליים.
3 בנובמבר 2009 בשעה 22:55
פיליפ
תגיד קפיטל, שתי אפשרויות: או שאתה מנסה למקד אותי (מקרה טוב) או שאתה לא מעמיד פנים (מקרה רע. רע מאוד).
אני רוצה להאמין שאתה מבין היטב את מהות ההבדלים.
אנסה להסביר.
ראשית לעניין הפרשן הפוליטי, צבאי, כלכלי מול מבקר האמנות.
לא לחינם לאלו קוראים פרשנים ולאחרים קוראים מבקרים.
הפוליטיקה, הכלכלה ולהצבא פועלים בדרכים נסתרות, בהרבה מן המקרים במחשכים. יש להם מה להסתיר.
האמן פועל באור הגנוז. הוא חושף ונחשף. ראה בעניין זה את מאמרו של עמוס עוז "באור התכלת העזה".
הפוליטיקה, הכלכלה והצבא הם עניין הרבים. הפרשן מפשט ומבאר ומכליל לכל הקהל. חשוב מאוד.
האמן פועל ברמה הפרטית, זו שפתו וזו אמנותו. לשם מה צריך המבקר להכליל? זו טיפשות להכליל. איך אמר ולדימיר נבוקוב בספרו "הכפיל": לכולם יש שתי עיניים, אף, פה ואזניים. הכול משווים ומחפשים את הדומה בין בני האדם. האמן, כמו גם הבלש (לא גשש בלש שלנו) מחפשים את הניואנס המבדיל: הבלש את ההבדל בין התאבדות לרצח והאמן את ההבדל בין אדם לאדם. רק כך הוא יכול לצייר פורטרייט נאמן.
מבקר אמנות שלא מבין את זה ומכליל, לא מבין אמנות מהיא.
טוב שלדניאל רוגוב יש שיניים. הוא צריך לאכול, לפעמים אוכל שצריך ללעוס.
סמדר שפי זקוקה לשיניים? למה? את מי היא צריכה לנשוך, את מי היא צריכה ללעוס עד דק? לא מספיקות לה העיניים כדי לראות?
ומי שנותן לשיניים של שפי לראות במקומו ולהחליט במקומו – עוד יותר טיפש ממי שנותן לשיניים של רוגוב לטעום בשבילו. כי לפחות במיקרה רוגוב יש קשר בין הלעיסה לבליעה.
אבל בין השינים של שפי לעינים של הצופה…?
שוב. תרבות (אוכל…אם תרצה ומסעדות, ספרות, קולנוע, אמנות, שירה…) זקוקים למבקר, אולי, אבל לא לכלב שמירה.
זה הרצוי.ֿ
המצוי…נו. לכן אני נותן את שפי כדוגמה (לא חריגה בנוף הישראלי) רעה, ואתה את רוגוב.
העובדה שיש לשפי קהל קוראים נאמן שגם מושפע ופועל כפי שהיא מכוונת – לא משנה את המציאות. תאמין לי שביום שתופיע (או יופיע) מבקר אמנות ראוי לשמו, ההבדלים בינו, מבקר אמנות, לבינה יזהרו כאור נגוהות.
ולשאלתך אם אני רומז (?) ששפי מושפעת מטעמו של שוקן.
לא. אני לא רומז.
אתה יכול לתת לי דוגמא אחת של "ביקורת" שהיא כתבה על אמן שנכלל באוסף של שוקן, שהייתה "שלילית"? (שים לב, אני כותב "שלילית, למען הקיצור. הסברתי את דעתי על כך). או – אתה יכול לתת לי דוגמא לאמן שביקורת של שפי לגבי עבודתו/תערוכתו הייתה שלילית ובכל זאת מר שוקן רכש ממנו?
נסה למצוא. אני אשמח להתבדות. זה באמת יעשה לי את היום לדעת שהסימביוזה שפי-שוקן היא פרי דמיוני. לא צוחק, רציני.
מה זה אומר, אתה שואל?
אספן אמנות זה מי שאוסף מטעמו הוא (ובדרך כלל יש לו יותר עבודות מקירות). שוקן הוא אספן אמנות. אין לי בעיה איתו כלל.
מבקר אמנות הוא מי שמבקר אמנות ממבטו הוא. אם טעמו של מי שהוא, במיוחד זה שמעסיק אותו, משפיע על האופן בו הוא מבקר – אז ראה לעיל אוסף הקללות הקודם…
עכשיו חזרה לרוגוב.
תגיד, מי שמעסיק את רוגוב הוא גם אספן של מאכלים וטעמים?
לא? אז שיכתוב רוגוב מה שבא לו. חכם, טיפש, טוב לב או רשע שבמרשעים – זו דעתו. תקבל או לא – עניינך. יכול להיות שהוא מבקר מסעדות רע לטעמך, אבל הוא מבקר מסעדות שנאמן לטעמו (מעדותך שלך) ודעתו הוא.
מי שמחליט לא לבקר במסעדה בגלל דבריו של רוגוב – מוכן להפקיד בפה של רוגוב את חוש הטעם. שיהיה לו לבריאות ובתיאבון.
ומי שמחליט לא ללכת לראות כי שפי כתבה רע הפסיד שלוש פעמים.
פעם – כי נתן לפה של שפי להחליט מה הוא יראה.
פעמיים – כי הפה של שפי מטיל צנזורה פנימית מרצון בגלל העיניים של שוקן…
שלוש פעמים – כי היא לא כותבת ביקורת! היא לא מבקרת אמנות. היא לא מבינה מה זה ביקורת.
3 בנובמבר 2009 בשעה 23:47
capital F
הבהרה: אני נוטל תמיד את הצד שמנגד למען הדיון, בין אם זה מייצג את דעתי האישי ובין אם לאו. ככה אני מתוכנת, אני מעדיף דיון על פני התבצרות בעמדה.
לכל אדם, בין אם הוא מבקר אמנות, כתב, פוליטקאי, אמן, בלוגר או טוקבקיסט יש אג'נדה. לפעמים היא מוצהרת ולפעמים סמויה. ברור שלמבקר יש אג'נדה, הוא מעדיף לקדם סוג מסויים של אמנות על פני אחרת. לדוגמא: לעוזי צור יש אג'נדה מאד שונה מסמדר שפי. אני לא יודע האם זה ברור לקורא הממוצע או לאו. למבקר יש תפקיד במנגנון הזה שנקרא אמנות, וכרגע מאיישת אותו סמדר שפי. כראיה: כל חברי האמנים קוראים את סמדר שפי. כאשר היא כותבת על תערוכה והאמנים לא מסכימים איתה הם אומרים: "מה היא מבינה", זה אפילו מקצין כאשר היא כותבת על תערוכה שלהם, הם מתעצבנים ומבטלים את הביקורת בכך שסמדר שפי לא מבינה שום דבר באמנות. מאידך, כאשר היא כותבת משהו טוב על התערוכה שלהם, הם רצים להראות לכל העולם ואשתו. וזה מובן ורק טבעי שכך הם נוהגים.
בו ננסה לראות מהם סוגי הביקורת הקיימים היום: באקדמיה יש ביקורת ממוסדת, המרצים נותנים ביקורת לסטודנט על עבודתו, ביקורת כזו כמעט לא קיימת מחוץ לאקדמיה. ישנה הביקורת הקצרה, בשיטת הכוכבים שהיא בגדר המלצה של מדריך (נגיד טיים אאוט) שזו ביקורת שבדרך כלל לא מנומקת והיא משקפת את טעם הממליץ ואת טעם המערכת. ישנה ביקורת פרשנית, שהיא בדרך כלל נותנת פרשנות על התערוכה או יצירה ובונה נארטיב או תזה סביב האמן, כזו שמקדמת את האג'נדה של הכותב. ויש את הסוג של סמדר שפי – תאור של העבודות, זריקת הקשר או שניים, הבאת דוגמא מאמן אחר, לפעמים יש אסוציאציה כזו ואחרת ולבסוף המלצה או אי המלצה. כשיש רק מבקרת אמנות אחת, אז נראה לי שזו אופציה שפויה לגמרי, כי זה לא מחייב, זה נהיר וקריא, לא צריך ידע מוקדם. וניתן להבין מזה, האם שווה לי להיכנס ל4×4 החונה בפרדס חנה ולנסוע לתל אביב כדי לראות את התערוכה או לא.
4 בנובמבר 2009 בשעה 0:12
פיליפ
מי יותר מטומטם, העיוור הצועד על פי תהום או זה שסומך על העיוור שיוביל אותו?
4 בנובמבר 2009 בשעה 1:19
capital F
מוסף גלריה הוא לא בדיוק ספרות מקצועית
4 בנובמבר 2009 בשעה 11:08
פיליפ
נכון.
הנה דוגמא לא ספרותית:
בוא נגיד לרגע שיש תערוכה של צייר.
בוא נגיד שהוא מציג ציור של אדם עומד מולנו, פרונטאלית.
ובוא נגיד שהוא מצוייר על רקע ארגמן.
הווה ידוע שההבדל הצבעוני בין ארגמן לסגול הוא קטן (עניין של מינון כחול ואדום), אבל הבדל המשמעות הוא ענק:
ארגמן, לאורך כל תולדות האמנות מציין (בזה הסדר): קייסרי, שמיימי, אלוהי, קדוש.
סגול מציין נפש חצויה ופגועה, נכות, בעיות בין אנשים. (סימבוליקה של הצבעים – חלק מהתרבות המערבית…).
עכשיו בוא נגיד שאתה נותן לשיניים (!) של שפי לתאר לך מה קיים בציור, ואתה סומך על העומק האינטלקטואלי שלה, במדור שאינו "ספרותי", לא שכן מקצועי, לפרש ולהחליט בשבילך…
איר כתבת: "…זה לא מחייב, זה נהיר וקריא, לא צריך ידע מוקדם…"
איכות מדור גלריה, כמו כל מדור בכל עיתון, היא פועל יוצא של הכותבים בו. לא ההיפך.
בוא נחזור לצייר שבדוגמא, ובוא נאמר שה"ביקורת" של שפי שיבחה אותו, גם מבלי להבין את ההבדל בין ארגמן לסגול.
אם הוא "רץ להראות לכל העולם ואשתו", למרות שהיא לא הבינה, מה זה אומר עליו ועל הכבוד שהוא
רוכש לעצמו?
3 בנובמבר 2009 בשעה 21:07
פיליפ
אנחנו חלוקים מאוד, קפיטל. הדוגמאות שלך לא נכונות בעיני:
אתה כותב כדוגמא: "משיכת המכחול מצליחות להעביר את תחושת השמחה של הצייר"
ואני חושב שלכל הפחות אמור להיות: אני חושבת…אני טוענת, אני רואה ש…, לדעתי – ואז השאר. או אולי כך:
"משיכת המכחול מצליחות להעביר לי (אלי) !!! …את תחושת השמחה של הצייר"
למה? מי שם את המבקר או המבקרת להעיד בפני (הצופה, הקורא…) שמשיכת מכחול מעבירה שמחה…וממתי יש למשיכת מכחול רצון עצמי להעביר תחושה של האמן? אולי צריך בכלל להיות: "האמן מצליח, במשיכות המכחול, להעביר אלי(!) תחושת שמחה".
אותו הדבר עם הדוגמא השניה שלך: אתה כותב:
"למרות הניסיון של האמן לחמול על דמות האשה הפלסטינית, אין תחושה זו עוברת".
אני טוען שלכל הפחות כך צריך לכתוב:
"למרות הניסיון שאני מזהה…רואה, מבינה… של האמן לחמול על דמות האשה הפלסטינית, אין תחושה זו עוברת אלי(!)".
שוב, מי שם אותו או אותה להחליט עבורי אם זה עובר או לא. מה זה פה – חשבון עובר ושב?
משיכת מכחול היא משיכת מכחול. עניין טכני לחלוטין. תחושת שמחה היא פרשנות (יכול להיות נכונה בגלל הנסיון של המבקר בזיהוי משיכות מכחול מול תחושות של אמנים…מנסיון חיים, משיחה ודיבור עם האמן, מהשוואה לטכניקות דומות של אמנים אחרים…האל יודע מה)
נסיון האמן ל…(לחמול, לתאר או כל דבר אחר) הוא פועל יוצא של מה שהמבקר מבין. לא מה שהוא יודע! (ושוב, אולי הוא מבין טוב מאחרים…אולי) האם זה עובד או לא – זה דיעה פרטית.
כלומר מי שם את המבקר להיות שופט עליון (ודרך הדוגמאות שלך) מחליט בעניינים של רגשות ותחושות? מי שם אותו בוחן כליות ולב?
מבקר אמנות הוא מקצוע, ובר סמכא ובתנאי ש: נתון הוא נתון טכני, מידע הוא מידע – שנבחר על ידי המבקר להנתן (וברור שיש מידע נוסף), הקשר הוא כבר הקשר מתוך סך ההקשרים האפשריים להינתן והוא תלוי עולמו התרבותי של המבקר, פרשנות היא נסיון מלומד להסביר לקהל איך הדברים יכולים להראות, (אפשריים לאור כל הנתונים, מידע שנבחר, הקשרים…) ודיעה היא דעה. פרטית!
בל נערבב בניהם.
המבקר אבל אינו נציג הצופים. אף אחד מן הצופים לא בחר אותו לנציגו.
הוא רוצה להיות נציג? שינסה להבחר ויפרוש מצע מפורט…לכנסת.
במקסימום מבקר הוא מתווך לצופים שמעוניינים להרחיב דעתם. וכמו כל מתווך זה מקצוע תלוי רצון חופשי של הצופים להעזר בו (לקרוא) ובחירה חופשית של היוצר לאפשר לו כלים לתווך (לדבר איתו או להעביר לו מידע…פרס ריליס…).
ככל שהמבקר מקצועי יותר (כלומר שומר על כבודו בכך שמסייג מידע מדיעה) כך ירבו הצופים שירצו בתיווכו. כך יעלה קרנו וכך יהפוך לבר סמכא. בר סמכא לא להחליט בשביל הצופים, רק להרבות ידע ודעת. זו ההשפעה התרבותית שמבקר אמנות איכותי מחזיק ברשותו ורק כך ירכוש את הרספקט שיתן לו האמן, ואת האפשרות להתערב.
3 בנובמבר 2009 בשעה 21:19
capital F
וכתב פוליטי בעיתון? הוא מעביר לך רק "מידע"? הוא מיהמן? הוא לא מערב דעה אישית? מי נתן לו את האסמכתא לחשוף שחיתות, או קשירת קשר? בשם מי הוא עושה את זה?
המבקר, מביא את חוויתו, כי לא ניתן לעשות סיכום של סך החוויות של סך הצופים. המבקר הוא נציג העיתון, או המוסד ששמו להיות מבקר. למה דווקא פלוני ולא אלמוני? כי כך רצה העורך!
לעובודת על תערוכה יש שם – קומיניקט או הודעה לעתונות ומקומו במדריך.
3 בנובמבר 2009 בשעה 21:32
פיליפ
כתב פוליטי או פרשן פוליטי – כתב ופרשן צבאי או כלכלי לא משנה מה, הוא נציג העיתון לחשיפת מידע ונתינת פרשנות. הוא כלב שמירה!
זה בחיינו!
ֿכותב מאמר דיעה חשוב שיהיה עצמאי!
אמנות לא זקוקה לכלב שמירה. היא לא בחיינו. היא הטעם של החיים.
מי ששם "כלב שמירה" על הפוליטיקה, הכלכלה או הצבא – עושה תפקידו נאמנה.
מי ששם כלב/כלבת (!) שמירה על האמנות לא מבין מה זה אמנות, ועוד פחות מבין בכלבים!
יש הבדל מהותי בין הכלבים השונים כמו שבין המקצועות השונים:
פוליטיקה, כלכלה, צבא…זה מקצועות מכובדים.
אמנות ותרבות – זה מקצועות עם רוח ייתרה.
עכשיו לך ושים כלב שמירה על הרוח…
4 בנובמבר 2009 בשעה 9:00
ארטי
*שפי כן כתבה ביקורות שליליות על לא מעט אמנים שנמצאים באוסף שוקן.
* לעומת זאת שפי מעולם לא כתבה ביקורות שליליות על ארועי ארטיס למיניהם או בכל מה שקשור לריבקה סאקר. כנראה סאקר מלחיצה אותה או שיש לשפי מה להפסיד(…) אם תעשה כך
*עורכת מוסף גלריה היתה מאוד רוצה אבל לא יכולה לפטר את שפי, יש שם איזה סיפור של קביעות או השד יודע מה. תאמינו לי.זו אחת הסיבות שלי קשה לקחת ברצינות או אפילו חצי ברצינות את המוסף הזה.
* שאני כבר נתקל בביקורות שליליות של שפי אז די ברור לי ברוב המקרים שמדובר באמנות טובה.וההיפך. תבדקו, זה עובד ב95 אחוז מהמקרים! (אני לא ממש קורא את השעמומונים שלה,רק את התת כותרת)
4 בנובמבר 2009 בשעה 11:34
פיליפ
דוגמא בבקשה, ארטי, למקרה שבו שפי כתבה "ביקורות שליליות" על לא אמן שנמצא באוסף שוקן.
נשבע לך שאני לא מכיר וחשוב לי לדעת אם אני טועה.
אם אפשר לתת גם לינק ל"ביקורת" – זה יעזור.
אשר לרבקה סאקר – אני לא יודע.
האם יש לשפי קביעות בעיתון? נשמע לי מופרך, אבל אם כן זה מסביר צד אחד למה היא לא מתאמצת קצת יותר. הצד השני קשור ליכולות, וזה כבר עניין ששום מאמץ לא ישנה.
4 בנובמבר 2009 בשעה 10:06
ארטי
קפיטל: כשחברי האמנים (אני לא אמן) מקבלים ביקורת לא טובה משפי אז הם מקללים אותה קצת ועוברים הלאה.
כאשר הם מקבלים ביקורת טובה ממנה הם לא מדווחים כלום ולא חוגגים,כי הם קצת מתביישים וחושדים בעצמם שאם שפי אהבה אז זה אומר משהו לא טוב על האמנות שלהם.
4 בנובמבר 2009 בשעה 10:09
capital F
אז? החברים שלי שיטחיים ורדודים.
4 בנובמבר 2009 בשעה 10:29
ארטי
לא מכיר את חבריך, אם לא שטחיים אז אולי צמאים לאישור מבקרת לא רלבנטית בעיתון מרכזי
חברי האמנים יודעים לשמוח ולחגוג אחרי מכירה טובה, לא זכורות לי צהלות גיל מצידם על אף ביקורת