דורה רוצה תואר באמנות

דורה רוצה תואר באמנות

הגבתי לטוקבקיסטים המרכזיים שלי לפוסט החזק מנצח והחלטתי להקדיש פוסט לנושא שעלה מתוך השיח. אז תתכוננו לפוסט ארוך ואיוולי במיוחד הפעם. מומלץ לשתות קפה ולהדליק סיגריה לפני הקריאה, כי זה ארוך ומתנשא במיוחד. למעשה הפוסט נכתב עבור גשש בלש, ארטי, פיליפ ושאר הטוקבקיסטים בלבד.כי אני מרגיש חייב קצת, וכי גשום בחוץ והם ודאי מחפשים תעסוקה :)  כל שאר הקוראים מוזמנים להתעלם לחלוטין (אני כבר מתאלם).

הניסיון הראשון שלי יהיה למפות את ההליך הקקוני של האמן הישראלי. מכל מיני סיבות, וכנגד כל רציונל יהודי-השרדותי, ישנם נערים ונערות שמחליטים לפנות לאמנות. חלקם למדו אמנות לפני כן וחלקם לא. הרוב הגדול מבין שיש צורך בלימוד מקצועי על מנת לעסוק באמנות, חלקם גם מבינים שזוהי הדרך המרכזית בה יש לפסוע על מנת להכנס לעולם זה, או במילים אחרות – זוהי המקפצה. ישנם כמה בתי ספר בישראל המלמדים אמנות ויש גם רבים מחוץ לישראל. מי שבחר ללמוד בישראל ודאי בחר מאחד מבתי הספר הבאים: בצלאל, הסטודיו של ישראל הירשברג בירושלים, המדרשה (לכל הפחות טרום דורון רבינא כמנהלה), אוניברסטית חיפה, מכללת ספיר, מוסררה (צילום), מכון אבני, מנשר, אורנים, סמינר הקיבוצים. שנקר עדיין מחוץ לרשימה, את המקומות האחרים המלמדים אמנות אני לא מכיר די טוב, כמו חזותי, תל חי, ויצ"ו חיפה וכו'

אז מי מכם שלמד במוסד אקדמי לאמנות ודאי יודע שהמקום הכי חשוב להיות בו הוא הקפיטריה (שבכלם עושים קפה גרוע במיוחד, כמו בשדה תעופה גרמני). בקפיטריה לומדים להכיר את הסטודנטים האחרים שגם להם יש אספירציות אמנותית. בשלב זה עדיין רוצים לעשות אמנות ולאו דווקא להיות אמנים. יש הבדל גדול בין התשוקה לעשיית אמנות, לתשוקה לאמנות, ולרצון להיות אמן. לסטודנטים יש את שלושתם בחלקים משתנים מסך המטרות שלהם במוסד הפדגוגי. בכל המוסדות עושים את אותו הדבר מבחינת האג'נדה האמנותית: מושיבים את הסטודנטים על ברכיו של מרסל דושאן. מבחינה זו אין הדבר שונה מלימודים בחו"ל. אין לי ספק שדושאן הוא טורף הקלפים החשוב ביותר עבור האקדמיות לאמנות ושלל תוצריהם. האדיקות של האמנות העכשווית למורשתו של דושאן אינה שונה במהותה לאדיקות שמגלים אנשי הירשברג לרעיון הציור מתוך התבוננות. כולם אמנים קונספטואלים, כולם הרגו את הציור ועשו לו הנשמה מפה לפה, כולם מציבים בחלל, כולם מפעילים את הצופה וגו'. באמת אין שום חדש. יתרה מכך, אנחנו מצויים באפילת ימי הבניים מבחינה אמנותית-מוסדית. לא נשארה קרקע פוריה ללימודי אמנות בזמננו במובן החדשני של מושג הלמידה. אז מה כן נותר? לפדות, להרחיב, לבדר, לרכז, להשמיש, לעבות, לפרז, והעיקר לעבוד. כי האמנות העכשווית היא נפקנית שאינה יודעת שובע. הכל מותר. והמרצים נתורים פעורי פה מול הסטודנטים, לא בגלל שהסטודנטים מבריקים, אלא כי המרצים לא יודעים על אמנות חצי דבר יותר מתלמידיהם. זוהי התחושה שעולה לי כאשר מדובר בלימודי אמנות, לתואר ראשון או שני. מוסד אחד דומה לשני, ההבדל בניהם טמון ביכולת הפוליטית של עסקניו בלבד. אילו אוצרים, גלריסטים או חשובי אמנות המוסד מסוגל להביא ולמי מעסקניו יש מילה חזקה יותר אצל היקירים הנ"ל, הרי ידוע שהללו רואים אמנות עם האוזניים. אז מה כן? המוסודות הגבוהים משמשים אינקובטור לאמנים, מי שנכנס בשעריהן אינו פחות אמן מאלה שיוצאים ומי שיוצא אינו מיל אמן יותר ממי שנכנס בשער. אפשר גם לבד, ארבע שנים של יצירה הנובעת מתרגילים, ביקורות מאולצות ורצינות תהומית הם קטליזטורים ליצירה אמנותית. המוסדות הישראלים מיוחדים בכך שהם קצת טירונות מזורזת לאמנים ומנסים להוות סימולציה לחיים שאחרי.

לא כולם שורדים לאחר המשוכה האחרונה – תערוכת הגמר. לא כל הלומדים אמנות רוצים להיות אמנים לכשיגדלו, אלא שכן מתחילים את המאבק האמיתי. בנוסף למאבק הרגיל של בני העשרים: עבודה-שכ"ד-אהבה, האמנים גם צריכים זמן ואמצעים על מנת ליצור. שלא נדבר על האנרגיה המשמעותית שיחצ"נות עצמית דורשת: ללכת לפתיחות, להיות נחמד, לזהות אח"מים, לשלוח בקשות, למלא טפסים, לעשות טלפונים, לדבר עם פקידים וכיוצ"ב. האופציה של תואר שני מיד עם סיום הלימודים היא אחת האופציות ההגיוניות ביותר כיון שניתן לחסוך שם אנרגיה ולפעמים גם כסף. אז נכון שזה להמשיך באותו דבר עוד שנתיים, אבל מקפצת התואר השני גבוהה ממקפצת התואר הראשון. תוך כדי כך מציגים בכל מיני תערוכות חשובות יותר וחשובות פחות. כל מה שמניע את היצירה ושומר על האינרציה חשוב ומשמעותי בעיני. כל הזמן לומדים, מצחצחים את החרב, מחדדים את העפרון. לחלק מבוגרי התואר הראשון יש "מזל" וגלריסט או אוצר אוסף אותם לחיכו החמים והבולעני. לדעתי זו טעות איומה לחבור לממסד כלשהוא בחמש שנים הראשונות. כמו ששבע השנים הראשונות בחייו של אדם מגבשות את זהותו, כך החמש השנים הראשונות בחייו של האמן. חמש שנים, למדקדקים מבינכם שקולים עבורים למושג היהודי "שעה זמנית", שעה שאינה שקולה דווקא לשישים דקות אלא משתנה בהתאם לחמה. כך גם השנה האמנותית, יש קצרות ויש ארכות וודאי לא מדובר ב365 ימים. אז אלו הם השנים המכוננות מבחינה אמנותית. רפי אמר שאמן יעסוק באותו הדבר לאורך כל הקרירה שלו, באותו עיסוק בו הוא התחיל. אין שינוי תוך כדי, אין תהפוכות. אמן שמתעסק בקונספטואליזם ימשיך בכך גם אם יתחיל לצייר. פסל רואה את העולם כמו פסל ולא משנה עם הוא יעסוק בצילום או ברישום. עכשיו, לתת למשהו חיצוני כמו גלריסט להכתיב לך את העשיה או אפילו רק להשפיע עליה זה פעולה מסרסת ליצירה. למה הדבר דומה? לעץ בונסאי, מטופח ומושקע אבל לנצח ישאר מוקטן. "להשיג" גלריה שתאמין בך, זו אולי מחמאה גדולה וכך גם למכור עבודות, זה פידבק מדהים וחשוב, אבל היכולת שלו היא בעיקר לסרס. גלריה זה לאמנים שכבר מבוססים באמנות שלהם, שמרגישים בנוח בעור של עצמם. לחלק מהאמנים הצעירים, יריד צבע טרי מתאים כמו כפפה ליד לחמש שנים הללו. להציג בפלטפורמה לא מחייבת על מנת למכור, כי אלו השנים הכי קשות מבחינה כלכלית. לאלו שיכולים, אני חושב שזהו השלב ללכת לאוניברסיטה ללמוד משהו, להרחיב את האפקים: ספרות, היסטוריה, קולנוע, כל דבר שמגדיל את טווח החשיבה יעשה טוב לאמן.

אז לאחר החמש שנים של התפתחות וביסוס אמנותי ראשוני, ניתן להמשיך ולפתח דרך אמנותית, כאשר משהו אחר ממונה על מכירת עבודות. עבודה עם גלריה היא שותפות בסופו של דבר, הגלריה עושה למען האמן המון דברים שאי אפשר לכמת, כמו למשל לחזק את המוניטין, להציג את העבודות באופן שותף במחסן, להחזיק שטח תצוגה מסחרי המשמש בסיס פעולה. לא תמיד הגלריה ו/או האמן ממלאים את חלקם באופן שווה או ממלאים את חלקם בכלל. אני חושב של 75% מהאמנים השיטה של גלריה מתאימה, לאחרים מתאים יותר לשלוט בגורלם לבד. אלו שמצטיינים בפוליטיקה ועסקנות. אל נשכח שלגלריה יש גם יכולת לשמר שם ומעמד של אמן, דבר שלבד קשה מאד להשיג. יש אמנים שאילולא הגלריה שלהם אולי לא היינו שומעים עליהם. לדוגמא (רשימה שניה!): ענן צוקרמן, נעמה צבר, קרין מנדלוביץ, אסי משולם, נדב וייסמן,  נגה אנגלר, מריק לכנר, רונה יפמן ועוד אמנים רבים. יש אמנים שהגלריות משמרות בתודעה ודואגות להציג ולמכור אותם ובלעדיהן אולי היו נעלמים כמו: נורית דוד, אלכס קרמר, יהושע ברוקובסקי, גלעד אפרת, עוזי קצב, יצחק ליבנה, גבי קלזמר, שוש קורמוש ואחרים. יש אמנים שהגלריה שלהם בנתה אותם (וכאן אני הולך על ביצים, אבל האמנים חייבים להבין שמהאמת לא משנה בכלל, מה שמשנה זה מה נקלט בציבור): נטעלי שלוסר, גיא זגורסקי ובוין הם בני טיפוחיה של ערית זומר במובהק. מירי סגל, פבל וולברג וברק רביץ חייבים לא מעט לדביר. טל מצליח, מיה גולד וחן שיש מסתובבות כאן בזכות אלון שגב. הרשימות ארוכות ומייגעות, ובעיקר טיפשיות ולא מדויקות. כי לא ניתן ללמוד מזה חצי דבר לגבי הגלריות או האם השיטה מתאימה לאמן כזה או אחר. כל אמן צריך לבחון את היחסים עם עצמו. יש לי הרגשה שבגלל שבסצנה הישראלית יש מעט גלריות, וקומץ גלריות ריווחיות, אז הגלריסטים חיים בנוחות יחסית לגבי האדיקות של האמנים שלהם, ועל כן ייתכן שגלריות בזירות רחבות יותר הגלריסטים עושים מאמצים גדולים יותר עבור אמניהם, מצד שני, השכר בצידה של העבודה מפתה יותר. משמח מאד לראות שגלריות חדשות יחסית מגדלות אמנים משלב צעיר (אף שחלקם עברו את 5 השנים ללא גלריה) וגם גלריה צריכה זמן כדי לעצב ולמצב את עצמה. גלריות כמו: עינגע, ברוורמן וטבי דרזדנר. סוג חדש של גלריות הקיים הרברה זמן בחו"ל ולאחרונה מתקיים בארץ הוא הגלריות השיתופיות כמו: דרום, אלפרד ואגריפס 12 הירושלמית.

לצערי הרב, עירית זומר וגליה יהב צודקות בהבחנה שלהן שהגלריות הן הכוח המרכזי המניע את הסצנה האמנותית בישראל. זה לא הגיוני! גלריות מונעות על פי חשבון כלכלי וכך צריך להיות. גם אמנות מונעת על פי חשבון כלכלי, אבל בניגוד לגלריות, לא רק על פיו, לפעמים גם אתיקה אמנות נלקחת בחשבון. ויותר קל לעשות זאת בחלל שלא מותנה בחשבון חשמלף שכ"ד וארנונה. יש חללים ציבוריים רבים כמו מוזיאונים, סדנאות האמנים, בית האמנים, גלריות עירוניות, גלריות הקיבוץ, הסרג'יו סנטר לאמנות עכשווית והמרכז הדיגיטאלי בחולון. המוסדות הללו שנתמכים בכספי ציבור מנוהלים על פי רוב ע"י אוצר (לרוב אוצרת) בעל עמדת כוח ריכוזית, שאינו מוחלף אלא לעיתים רחוקות. גם שם לגלריסטים יש עמדת השפעה. ראו למשל את התערוכה הבעל"ט במוזיאון בת-ים, כולם מריחים את דביר מאחוריה.

carpe-diem

לדידי המצב הזה מאפיין את מדינת ישראל בכללותה ואפשר אפילו לראות את המאפיין הזה בתוצר האמנותי הישראלי. למאפיין הזה קוראים – Carpe Diem מתוך פחד. למה בישראל הסימוני כביש נעשים בצבע רגיל שנמחק לאחר זמן מה, ולא משתמשים בצבע עם אספלט כמו במדינות אחרות? כי אין פה מחשבה על העתיד הרחוק. תמיד מנסים לנצל את המיטב מהעכשיו, כי מחר יהרגו אותנו, יגרשו אותנו וינשלו אותנו. אין טעם להשקיע בעתיד אלא רק בהווה ובעתיד המיידי. האמנות הישראלית, בדומה למדיניות המדינה, תמיד נמצאים במצב חירום, תמיד קיים האיום שמחר כל הטוב הזה לא יהיה. הפעולה שמאפיינת את האמנות הישראלית מאד דומה, תמיד לרוץ קדימה, בלי יכולת להשתהות במקום. לכבוש עוד פסגה, להצליח בחו"ל, למכור עבודה, להציג במוזיאון. תמיד יש תחרות, מהרגע הראשון באקדמיה לאמנות ברור לכולם שלא לכולם יש מקום. המתאים שורד – לא בהכרח מי שהכי טוב. אמרתי שזה מאפיין הקיים גם בתוך האמנות עצמה, כי תמיד יש באמנות הישראלית ניסיון להכיל כמה שיותר בכמה שיותר פחות מקום. להגיד הרבה במעט מילים זה אחד הערכים הגבוהים ביותר של האמנות הישראלית. תראו את רפי לביא, מיכה אולמן, נחום טבת, גרבוז, גרשוני, דורצ'ין, עדו בראל, גיא בן נר, ארז ישראלי וכמעט כל הקנון המרכזי. מעטים לא עושים את זה, בינהם אפשר לציין את רועי רוזן, דויד ריב, ברי פרידלנדר, מיכל רובנר, יהודית סספורטס. אמרתי בעבר שהפסגות בישראל ספורות, וקל יחסית לכבוש אותם. לדוגמא: הפרסים – פרס אמן צעיר ופרס עדוד היצירה. בועדה יושבת תמיד הגברת עידית עמיחי, החברים האחרים הם בדרך כלל מורים או חברים של חלק לא קטן מהמגישים. חלק מהמגישים היו שופטים בעבר בועדות הללו. בועדה של פרס גבעון, ישרכארט, רפפורט, גוטסדינר ושאר פרסי המוזיאון יושבים דרך קבע מוטי עומר ואלן גינתון ולפעמים דורון סבג. לכולם ברור למי צריך להיות נחמד כדי לקבל את הפרס. אמור לי  מי בועדה ואגיד לך מי הזוכים. אותו הדבר לגבי תערוכות בחללים הציבוריים – צריך לדעת איזה טוסיק ללקק. זה אפילו הגיוני כשחושבים על זה, אמנים עוסקים בפוליטיקה ירצו בכך או לא. אמנות היא סטייטמנט חברתי ואי לכך עמדה פוליטית על העולם. כל מעשה אמנות שמוצג במרחב ציבורי הוא פוליטי. ועל אחת כמה וכמה בעידן שלנו בו לפרסונה של האמן יש מעמד חשוב כמו לאמנות שלו. זה שייך בטבו למרסל דושאן.

לאחר שמשיגים כמה פרסים, תערוכה בהרצליה ומציגים עבודה קולוסאלית בביאנלה של חדרה, מה נשאר? למצוא סטודיו יפה כמו של ציבי גבע? למכור עבודות כמו יגאל עוזרי? לקבל פרס על מפעל חיים? או פרס ישראל? כל מה שנשאר זה לעבוד בסטודיו. אז כשאני אומר שפסגות ההצלחה הישראליות נמוכות, זה לא ביחס לחו"ל זה ביחס לפסגות הגבוהות והמושלגות שניתן להגיע אליהן בסטודיו מתוך האמנות. או כותבים בלוג…

כל הכבוד למי שצלח כמעט 2000 מילים שמצאתי לנכון לכתוב ביום שבת סתוי זה. אשמח לשמוע רעיונות, הערות והארות בטוקבקים. בעיקר מידידי פיליפ, ארטי וגשש בלש. שנשבע לכם בלפטופ שלי, אין לי מושג מי אתם (וזה לא כל כך חשוב). אני לא מנסה להתריס אני מציג את העמדה שלי. אני יודע שיש הרבה סתירות ולפעמים הצהרות מנופחות.

אתם בטח שואלים את עצמכם מה קורה לאמן הישראלי בסוף, אחרי שהוא מצא את שלוות הנפש שלו בסטודיו וכבש את הפסגות בארץ ובתפוח הגדול. אז מה באמת קורה בסוף? עוזבים את הגלריה כשהעבודות שלך סוף כל סוף שוות כסף ועוברים לבית האבות לאמנים – גלריה גורדון.

פיג'מה לכל אמן! מתנה מהג'ינג'י

פיג'מה לכל אמן! מתנה מהג'ינג'י

מודעות פרסומת