safety_fire_assembly_point

באחד מהטוקבקים הזמנתי את הטוקבקיסט הנאמן "גשש בלש" לכתוב פוסט אורח לבלוג. רק אציין, שלמיטב ידיעתי אני לא מכיר אותו/אותה באופן אישי, אבל שמחתי לחרוג ממנהג ההגמוניה שלי. אני שמח שהוא נענה לקריאה…  להלן הפוסט כפי שנשלח למייל שלי:

בעקבות ההזמנה של קפיטל לשלוח לו פוסט משלי, אליו יצמיד דימוי,בחרתי לכתוב על ה"קול הקורא"

קול קורא היא שיטה לגיוס אמנים/חוקרים לתערוכת/יוזמות/פרסים/מאמרים. יופי. את זה כולם יודעים. בארץ, מתפרסמים מדי שנה מספר קולות קוראים, חלקם בעקביות לפי התקופה בשנה, חלקם כפתרון של ממסד מסוים לזמן מסוים לחלל מסוים, וחלקם באופן בלתי ממסדי בעליל.

מאחורי כל אחד מהקולות הקוראים הללו מסתתרים מניעים שונים, אותם אשמח לפתוח אותן לדיון כאן:

הקול הקורא "המתחזה"- ישנם מספר פרסים מכובדים ארצנו, שטורחים לפרסם הצעה (בד"כ בעמודים של עיתון גלריה של "הארץ") בה אמנים בגיל מסוים אשר מתעסקים באמנות מסויימת, מוזמנים לשלוח תיק עבודות למקום מסוים ולהציע את מועמדותם לפרס מסוים. אמנם, זהו אינו הקול הקורא הקלאסי, אך עדיין, שייך למשפחה, מכיוון שחזותו לפחות, לאלו שאינם יודעים לקרוא בין השורות, היא עמדה פתוחה למנעד אומנים רחב מאוד, שמתמודדים בצורה שווה על פרס ידוע מראש (ויש לציין גם את ההבדל שבקול קורא כזה, שמעניק פרס ולא מציע לקבל רעיונות לתערוכות). הקול הקורא המתחזה, דומה לדעתי לאותם מכרזים, שגופים ציבוריים מחוייבים לפרסם בעיתונים מתוקף היותם גופים ציבוריים. מה שקורא ברוב המכרזים האלו הוא שאדם מתוך המערכת מתברג לתפקיד שהוצע.

קול קורא "לפעמים" – קול קורא "לפעמים" הוא נסיון של ממסד, בד"כ בגודל בינוני להצטרף לאחוות העמים ולצרף לשיטות הפעולה שלו גם את הקול הקורא. בד"כ כשמגיע קול קורא כזה, הוא מקבל את מספר ההתיחסויות הגדול ביותר. הסיבה לכך היא ברורה, מי שידע לקרוא בין השורות של הקול הקורא "המתחזה" לא ישים את פעמיו לשם, שכן ידע שאין לו סיכוי. הקול הקורא "לפעמים", מאיר על ממסד שהחליט לבדוק אופציה ללכת בדרך נסיונית יותר מבחינת הקהלים אליו הוא פונה, ואלו שיודעים לקרוא בין השורות, מבינים זאת ומגישים כאילו אין מחר.

קול קורא "אמיתי" – קול קורא "אמיתי" מייצג את מה שבאמת התכוונו אליו כשהמציאו את הנוסח. מאחוריו עומדת כוונה אמיתית של מפרסמיו לפתוח את השערים שלהם בהזדמנות שווה לכל מי שבא. קול קורא כזה הוא אבן בבנייה של תרבות חזקה, רחבה, פלורליסטית, וכולי. בעיניי הוא גם הצ'אנס שלנו לראות דברים יותר מעניינים, להגדיל את קהל חובבי האמנות, אבל גם את מספר האמנים הפעילים. בדרך כלל, פוגשים קולות כאלה ממקומות בלתי צפויים בעליל. קול קורא "אמיתי" הוא גם ההזדמנות שלנו בתור אמנים לקחת חלק ויוזמה בתוך עולם האמנות. לעשות מעשה. אף אחד לא מונע מאיתנו לפעול כך. כמובן שבפועל, יכול להיות שלא לכל אחד יש את הכישורים והרצון לעמוד מאחורי הפקה ופרסום של קול קורא. אבל יש להתייחס לכך לא רק במובן הקונקרטי. קול קורא היא אחת מהזדמנויות שונות שלנו בתור אמנים ליזום פעולה ופעילות שביססה הוא חיזוק "הקהילה" האמנותית, החלפת מידע, יצירת אלטרנטיבה, הזדמנויות ותעסוקה.

אני מקבל למייל שלי משהו כמו ארבע "קריאות" לפעול בשבוע. כמובן ש99% מהן לא עוברות אצלי את מבחן הפעולה, ונשארות רק ברמת הקריאה (רובן בצורה מוחצת באנגלית). אבל יש בכל משהו נעים, הידיעה שאם ארצה להתעסק כל הזמן באמנות, אפשר לעשות את זה.

יחד עם זאת, אינפלציה של קולות קוראים יכולה להזיק מאוד לעולם האמנות. אמנים לומדים לענות על קריטריונים שאותם מחפשים גופים מסויימים, מתמחים בהגשת הצעות וקולות קוראים, ואפילו מתכננים את עבודתם בצורה כזאת שתתאים לקול הקורא. יש כאן סכנה ממשית לבסיס של האמנות כמשהו חופשי.

 

לסיכום,

הטקסט הנ"ל נולד מתוך הצעתו הנדיבה של קפיטל לשלוח לו טור שיפרסם בסיוע דימוי מכיוונו. הרמתי את הכפפה והחלטתי להתייחס לאותו העניין בדיוק. מין רשימה על "קול קורא". אמנם, רוב הדברים ידועים לכולם. אני עדיין חושב שאפשר שכותבים על אמנות, לכתוב גם על כל מיני נושאים שקשורים לאמנות, ולא רק לדווח מתערוכות. יש נושאים שחשוב לדבר עליהם, וחשוב לפתח דיון סביבם, "קול קורא" הוא אחד מהם. בבסיסו של דיון כזה עומדות השאלות מי אנחנו ולאן אנחנו רוצים להגיע.

יש לציין שבתגובה המקורית שלי, זו שבעקבותיה הוזמנתי לכתוב כאן, בכלל התכוונתי לעשות משהו אחר. רציתי לנסות להפוך את הצורה של הבלוג. לכתוב פוסט בתגובות ותגובות בפוסט. מין הצעה פיסולית למרחב וירטואלי.

אני משאיר קצוות פתוחים. בעיניי, אם יש טעם בכלל להעביר דיון כזה לרשת הוא התצורה החברתית שהוא יוצר, בו ההררכיות מתבלבלות, ואני יכול לכתוב פוסט בבלוג של קפיטל, אבל גם להשאיר אותו פתוח בכדי שנשלים את הדיון עליו ביחד.

שבוע טוב

גשש בלש

 

מודעות פרסומת