חזרזיר מינאטורי - כזה אני רוצה :)

 

 

התחלתי לכתוב בלוג ב9לספטמבראלפייםותשעלספירתם ואף שלא ציפיתי למספר רב של קוראים, מספר הכניסות עלה בהתמדה. אני לא אשקר ואגיד שלא מעניין אותי כמה קוראים יש לבלוג שלי, אבל אני כן יכול לומר שהבלוג הזה, לכל אורך הדרך, עסוק במה שמעניין אותי ולא במה שמעניין את קוראי. אין לי מערכת לה אני מחוייב במספר פוסטים בשבוע ואם אין לי על מה לכתוב, אז אין לי על מה לכתוב. אם אין תערוכות שמעניינות אותי – אז אני לא אכתוב. לצערי זה המצב הנוכחי, ראיתי הרבה תערוכות לאחרונה ואף אחת לא מעוררת אותי לכתוב משהו – לטוב ולרע. חוצמזה, יש האח הגדול, אז אני עסוק.

אני מקוה שהטוקבקיסטים שלי יפתחו בלוג משל עצמם, שבו הם יעסקו במה שמעניין אותם. וכל ההצהרות נוסח "אני לא מגיב" או "לא נכנס לבלוג", לא ממש מעניינות אותי. אני אשמח מאד-מאד אם יקומו בלוגים נוספים שיהוו אלטרנטיבה אמיתית למגזין אמנות. אולי יום אחד אפשר יהיה להקים אתר שיאחד את כל הבלוג ויהיה ממש אתר אינטרנט שעסוק כולו באמנות ישראלית על פניה ורבדיה השונים והמגוונים.

אני לא מסתתר מאחורי הCapitalF כי אני מפחד או מתבייש או חושש וכיוצ"ב. אני פשוט מאמין שהאלטר-אגו הזה מעניק לי גבולות ונותן לי את האופציה להשמיע את הכל שלי בתוך מסגרת שאני זקוק לה. כמובן שכולם יודעים מי אני, ואין סודות וגו' אבל למה זה מעניין בכלל אם אני משתמש בשמי או כותב תחת שם-עט? למה זה מפריע?

בכל מקרה, אני מקוה להתחיל להכנס לשלב ב' של הבלוג מבחינתי. אני מקוה שיצא לי לפרסם פוסט או שניים בשבוע ולהמשיך אם הפינה הפופולארית "הופרדו בילדותם". לעומת זאת, בשלב זה אני מפסיק לפרסם תגובות. אז אל תגיבו! זה לא מעניין אותי מה אתם חושבים. ולא 'כפת לי אם זה נראה לכם ילדותי או קטנוני. זו בעיה שלי. לא טוב לכם לכו תקראו בלוג אחר!

כפי שאמרה שרה לאחר זכייתה בחסינות: תודה רבה.

מודעות פרסומת