השבוע פורסמה ידיעה ב"גלריה" על כך שתיאטרון חיפה והשחקנית אורלי זילברשץ בנאי נתבעים על שעברו על חוק העישון בציבור. אורלי זילברשץ בנאי עישנה במהלך הצגה, כחלק מההצגה, ואחת הצופות בהצגה חשבה שאמנות אינה צריכה להיות מעל החוק ועל כן לא ראוי שהשחקנית תעשן על הבמה גם אם זהו רצון הבמאי / המחזאי / השחקנית. מקרה דומה קרה לא מזמן בלונדון, בתערוכה בה הוצגה עבודה של ריצ'רד פרינס בטייט מודרן, בתערוכה הוצגה העבודה הקאנונית Spiritual America בא מצולמת ברוק שילדס בת העשר בעירום. מנהלי הטייט קיבלו הזהרה מהסקוטלנד יארד על כך שהם עוברים על החוק בהצגת צילום עירום של ילדה בת 10 והתמונה הורדה מהתצוגה טרם פתיחת התערוכה. אין זה יוצא דופן בנארטיב של האמנות שניסיון של האמנות לעבור על החוק או להציב עצמה מעל החוק נמנע על ידי משמרות החוק, וצנזורה בוודאי לא זרה לאמנות. לדוגמא: ההוספה המאוחרת של עלה המסתיר את מבושיהם של אדם וחוה בציור של מזאצ'יו "הגירוש מגן עדן" או הביקורת החריפה על "אולימפיה" של מאנה. אבל כאן לא מדובר בצנזורה או בביקורת על "טעם רע", בשני המקרים ישנה עברה על החוק בצורה מפורשת. מטרת החוק היא לדאוג לשלום הציבור ורווחתו ולהסדיר את חיי התושבים על מנת לבסס שלטון יציב. החוק וגם האמנות משקפים במידה רבה את הלך הרוח של הציבור ואת הטולרנטיות שלו כלפי הפרט המרכיב את הציבור. האמנים הנם חלק מאותו ציבור שהחוק מגן עליו והאמנות (במיטבה) מנסה לשקף אותו ולהנכיח את כוחה של רוח האדם.

אז התחלתי לתהות על הקשר בין אמנות וחוקי המדינה, בעיקר לאור ההצהרה של שר המשפטים לגבי קבלת ההלכה כחוק במדינה. ישנה סברה שאומרת שהאמנות בוחנת את החברה האנושית מלמעלה. כלומר, נקודת המבט היא חיצונית לחברה ולאו דווקא כפופה לחוקים שלה. ישנם גם רבים (כמו ברוס נאומן) שמשווים את האמן למרגל או גנב ביחס לחברה. כמובן שהטענה הנפוצה ביותר היא שבשם האמנות כמעט הכל אפשר (ואני לא בטוח שנרצחי קרוואג'יו יסכימו אם זה). האם יש צורך שהאמנות תהיה מעל החוק? האם בשביל חופש אמנותי צריך לא להיות כפופים לחוקים.

אולי אחד המקרים היותר מפורסמים של התנגשות החוק והאמנות הוא המקרה של אליעזר זוננשיין שהכניס עבודות שלו לתוך תערוכה במוזיאון תל אביב. ישנם גם מקרים כמו המקרה של רועי מרדכי שטבע חברת מוצרי היגיינה על גניבת רעיון שלו. למרות שבדרך כלל זה הפוך, ואמנים משתמשים בלוגואים של חברות בתוך האמנות שלהם. לפעמים החוק והאמן מתנגשים גם במקומות לא צפויים אך בנאליים להחריד, למשל במס הכנסה. האופה זקוק לקמח כדי לעשות לחם וזה ברור למחוקק, לכן הקמח הוא הוצאה מוכרת. לעומת זאת אם אמן נזקק למנוע של מכונת כביסה בשביל פסל, זה כבר לא ברור למחוקק למה המנוע הוא חלק מיצירת אמנות ועל כן הוא הוצאה מוכרת. או מקרה הפוך בו האמן מוכר עבודה מבלי לדווח על כך למס הכנסה (לפעמים מתוך תום דעת) ובעצם עובר על החוק. איך אפשר גם בלי פוליטיקה, האם אמנים שמצלמים בתוך השטחים ו"פוגעים בבטחון המדינה" עוברים על החוק?

אז קודם כל ניתן להבדיל בין מקרה שבו האמן עובר על החוק, כפרט בתוך חברה הכפופה לחוק וממשל לבין שהאמנות עצמה עוברת על החוק או פוגעת בממשל. נראה לי שעל פניו אין שום סיבה מוצדקת שאמן צריך לעבור על החוק, ובטח שהאמנות לא צריכה לעבור על החוק. גם במשטרים קשים וחוקים אכזריים האמן והאמנות צריכים למצוא את הנתיב המתאים להם כמו דג סלמון חלקלק החוזר לפלג שבו נולד. כלומר, לגבי אמן שמבקש לעבור על החוק, סביר להניח שהוא לא זקוק לכך לשם השרדותו או אמנותו אלא הוא עושה כן על מנת לחזק את מעמדו או את הפרסונה שלו. לגבי האמנות עצמה השאלה העקרונית עדיין נוגעת לאתיקה של האמנות והיא מאד חשובה: האם האמנות נמצאת מעל החברה המכוננת אותה? אני חושב שאת השאלה הזו שואלת כל יצירת אמנות באשר היא. הרי בעצם יציאתה של האמנות למרחב הדיון הציבורי היא מבקשת שיקבלו אותה כיצירת אמנות עצמאית ועל כן היא דורשת למעשה בג'סטה מצד הציבור לתת לה מקום נרחב בתרבות שלו. יותר מקום ממה שהיצירה עצמה יכולה למלא. להבדיל כסא או שולחן שיוצא לעולם מבקש מקום של כסא או שולחן וממלא את הפונקציה הזו. יצירת האמנות נדרשת למלא חלל אמורפי לגמרי שאת ההגדרה שלו נותנת החברה. כך שכבר בעצם היציאה של היצירה יש מהחסד שמעניקה החברה והיצירה, מצדה, לרוב מתעמרת בחברה בחזרה בחוסר שיוויון מוחלט. על כן, נראה לי מוגזם לדרוש מהחברה גם לתת מקום ליצירת האמנות וגם לזלזל בחוקים של החברה.

מודעות פרסומת