החל מתחילת חודש דצמבר אנחנו מופצצים במצעדים וסיכומים מכל מיני סוגים הבאים לדרג/לסכם את הטוב והרע שהשנה האחרונה הציע לנו. האמת, שאני משוגע על מצעדים ובמיוחד מצעדי עשור ואני קורא בשקיקה כל מצעד אפשרי בכל נושא. אז חשבתי שאולי אני גם אנסה את כוחי בצעדה מיוחדת בבלוג. מה אני יכול כבר להצעיד אם לא תערוכות? אבל כיון שיש לי זיכרון קצר אני אסתפק במצעד שנתי ולא משהו עשורי כולל. כדי לעשות מדרג בעל משמעות כדי שיהיו בו מעט מקומות לכן חשבתי על 10 כמספר היוני. מתוך אי יכולת להניח את האצבע על 10 תערוכות טובות במיוחד, כאלה שאזכור בצורה חיובית. ומתוך אי רצון לציין 5 תערוכות גרועות במיוחד, כי זה סתם ילדותי. חשבתי שהכי מתאים למצב הוא ניסיון לדרג 10 תערוכות בינוניות במיוחד, כאלו שמשמח את הלב שהן הוצגו וכיף לראותן אך גם לא היה מורגש אילולא התקיימו כלל. אם להיות יותר מדוייק: תערוכות שמייצגות נאמנה את האג'נדה שלהן, מקיימות את ההבטחה של ההצעה האמנותית שלהן, אך אם זאת, לא ניתן להגדירן כתערוכות מצויינות כי הרף שהציבו לעצמן אינו גבוה במיוחד. אין הכוונה שאני מחפש תערוכות נטולות פגמים על מנת להחשיבן כמצויינות. בשבילי תערוכה מצויינת היא כזו המציבה לעצמה רף גבוה מלכתחילה.

ולהלן התערוכות באי סדר מכוון:

1.

אדריאן פאצי – עדנה מושנזון הביאה לסרג'יו סנטר אמן וידאו בינלאומי ואצרה לו תערוכת יחיד טובה לסוגה. בהחלט נהנתי לצפות בתערוכה ושמחתי להקדיש את הזמן הנדרש על מנת לראות את עבודות הוידאו. הבעיה היא שבחלק גדול מעבודותיו הוא נגע בנושאים בנאליים בצורה בנאלית והורגש איזה חוסר מסויים בחלק מהעבודות.

2.

גברים בשמש- מוזיאון הרצליה אירח את מה שיכלה להיות אחת התערוכות החשובות באמנות הישראלית. חלק גדול מהעבודות היה מצויין, פשוט כי הן היו עבודות טובות שמנכיחות טרואר אחר בתוך האמנות הישראלית. מצד שני היו כמה עבודות חלשות מאד שמצאו את עצמן בתערוכה רק בגלל שהיוצרים הנם ערבים. האמנים הם אולי אמנים פלשתינאים, כי כך הם מגדירים את עצמם. לדידי, אני לא מוצא סיבה להגדיר כך אמנות שנעשת בישראל, אשר מאד משוייכת בעיני לאמנות הישראלית. אולי זה לא "אופקים חדשים" או "10+" אבל זה לא פחות ישראלי.

3.

אריאל שלזינגר – כל תערוכה של שלזינגר מוכיחה שהוא אחד האמנים הצעירים הכי מרתקים שפועלים כאן. התערוכה הספציפית הזו, היתה קצת פחות חדה ביחס אליו.

4.

קולות ומראות – טעימה מוידאו ארט מאירופה במוזיאון תל אביב. תערוכה מאד מספקת, חבל שהמוזיאון לא מבין שתפקידו הוא להביא יותר תערוכות מסוג זה. התערוכה גם היתה מהנה במיוחד כי הורגש שלא נחסך יורו אחד בדרך להגשמת תערוכה מהוקצעת ומקצועית. שאפו על הכוונה.

5.

גיא בר אמוץ – ספסר החלומות, תערוכת היחיד של בר אמוץ, אמן מאד מיוחד ועוף מוזר בנוף הישראלי. תערוכה בינונית קלאסית, של אמן שמסתכל על אמנות כשדה רחב, ועל כן רוחב היריעה של התערוכה מחפה על הגימיקיות שלה.

6.

פסח סלבוסקי – תערוכת יחיד בגלריה גבעון. פשוטות מלבבת ומקסימה מציפה את החלל של גבעון. הציורים של סלבוסקי מקסימים את הדעת. בלי מוניפולציות ובלי סחטנות ריגשית שכל כך מאפיינת את הציור הישראלי בכלל ואת צירי גלריה גבעון בפרט. פשוט ציור-ציור פשוט.

7.

אינסומיה – מוזיאון פתח תקוה. מרי שק אצרה רגעי קסם במנצ'סטר של ישראל. זה לא מכאן. לטוב ולרע.

8.

דחף מאולף – תערוכה קבוצתית של ציור, על ציור, מבית היוצר של גלריה ברוורמן. זה אין לתאר שזו התערוכה שנתנה השנה דו"ח מצב על הציור בצורה המיהמנה ביותר. אפשר היה להרחיב, אפשר היה לדייק.

9.

מיכל היימן בביתן הלנה רובינשטיין – כמה זמן צריך לחכות לתערוכה? הבעיה עם היימן, היא ככל שנותנים לה להמתין לתערוכה היא מסתבכת בתוך הפלונטר של עצמה. מהכרותי עם עבודותיה של היימן, התערוכה הזו היתה מהקומניקטיביות ביותר שלה. זה כמובן, לא עזר למרבית הקהל. מבחינתי, העבודות של היימן זה כמו סודוקו- כשזה נגמר, זה נגמר.

10.

בית הרוחות של מאני – תערוכת הלויין של יריד צבע טרי, היתה אחד מהחיבורים ההזויים ביותר בין עבודות שנראו אי פעם. אין ספק שרק האוצרים של התערוכה הבינו את ההקשרים והחיבורים בין העבודות. בצורה מאד משונה זה עבד להם.

מודעות פרסומת