You are currently browsing the monthly archive for פברואר 2010.

Yue Minjun

בליבה המסורתי של שכונת הגלריות, מוצגות תערוכותיהן של נורית דוד ויאיר גרבוז. שניים מותיקי השכונה מציגים עבודות חדשות, גרבוז מציג בבית האבות "גורדון" ודוד מציגה בבית האמהות "גבעון". תרועת ההולצות משובבת הנפש של סדנאת תרפיה בצחוק מלווה את הכניסה לשתי התערוכות, מבט ראשון בכל התערוכה מרגיש מיד כלחיצת יד לליצן עם זמזם חשמלי – לא ברור למי זה יותר מביך, לך או לליצן. הציורים והרישומים של דוד משתמשים באקרובטיקה ציורית סלפסטיקית לגמרי ואצל גרבוז ההומור יבש כמו מזג האויר הניתח על ראשינו.  כמובן שמדובר בשני ציירים ותיקים עם רזומה ציורי מרשים ועשיר, ושפה ויזואלית ברורה שלא ניתן לטעות בה ועל אחת כמה וכמה להתעלם ממנה. פרט להומור, בשתי התערוכות יש התעסקות רבה ב"גיל השלישי" ואף מחשבות על מוות אבל לא באופן מורבידי, אלא באופן אירוני. אפשר אף לומר שהציירים צוחקים למוות או שימותו מצחוק. עיניינים נוספים המשותפים לשני הציירים הוא עיסוק בציור עצמו – ובעיקר בהיסטוריה של הציור, שימוש בשפות ציוריות מגוונות ואופן הרכבת הציור מאלמנטים וביטול ההירכיה המסורתית של ציור. התחושה הבולטת ביותר האופפת את הצופה בתערוכות היא התחושה שלציירים יש רצון עז מאד להיות ציירים "צעירים" – להיות היפ, דבר זה בא לידי ביטוי גם בנושא של הציור וגם באופי הפעולה הציורי. ו… שניהם חותמים את שמם בקדמת הציור. מכאן דרכן של התערוכות מתפצלת.

אצל דוד, ההתעסקות עם התרבות היפנית בערוב עם מסורת רנאסנסית אירופאית מעידה רבות על הניסיון להישאר עדכני בכל הנוגע בציור פוסטמודרני, עירבוב תרבויות ו"השאלה" סגנונית מתרבויות רחוקות בהם לציור יש מסורת. הציורים וגם הרישומים של דוד הם מאד צעקניים ולא ניתן להתעלם מהרעש הויזואלי שלהם, הם עוסקים בנושאים כבדי משקל בעלגות אופיינית לדוד ובקלות דעת של נערה מתבגרת. זו ודאי עמדה לא צפויה אצל ציירת ותיקה שזכתה לא מזמן לתערוכה מוזאלית מקפת, ומתוך כך עמדה עקרונית מאד מעניינת. יתרה מזו, לא רק שאין זה פתטי בעיני, כפי שאולי משתמע מהשורות האחרונות, כי אם אותנטי ביותר ואפילו מרגש. כנות בציור שווה בעיני המון, גם באם נשים את הציורים מחוץ להקשרה האישי של דוד ונראה ציורים שאינם פסגת הקריירה שלה או ציורים שאינם טובים לכשעצמם. בתערוכה מוצג גם סרט וידאו העוקב אחר דוד בהכינה את התערוכה המוצגת ותערוכה אחרת לכבוד העיר נאפולי שדוד הוזמנה להציג בה. כך שהסיפור של התערוכה נוכח בה, ואין היא מסתירה דבר. גם הרישומים מגלים רבות על אופן הפעולה של דוד, גם אם הרישומים נוכחים בגלריה לצורכי מחיה בלבד, קרי פנסיה. הביקור בתערוכה מותיר ריח של החמצה, אולי אף במובן של חלב שהחמיץ.

אצל גרבוז הסיפור קצת אחר, צלילי הסימפוניה השישית של צ'יקובסקי אינם מתנגנים ברקע, כאן יש פאסון. על קירות הגלריה תלויים הציורים היבשים ביותר שראיתי אצל גרבוז מזמן, ואין זה עניין של מה בכך. אצל גרבוז תמו הדמעות וארובות העיניים יבשו (באם מצחוק ובאם מצער), את ההתבכיינות עושים בבית. כאן יש חשש מהפתטיות, יש חשש מהלעג והקלס ועל כן הציורים נוהגים בטקטיקת "הקדם תרופה למכה". הווה אומר – אל תצחקו עלי אני כבר אצחק על עצמי. הציורים מרושלים לגמרי במתכוון, חיוורים ונטולי חיות כמו גוויה של מי שמת לחינם וכעת ממתינות בחדר מתים לפתולוג. האם זהו ההומור העצמי של גרבוז? האם זהו הסרקזם הנודע שלו? גרבוז הוא חריף לשון וזריז מכחול מאין כמותו, אבל ראוי היה להפעיל את הביקורתיות הזו כלפי הציורים ולא כלפי מעמדו כאחד מבחירי האמנים של ישראל לדורותם. לא מזמן הוצגה בעיר תערוכה שכותרתה היתה "איננו מכירים את רפי" (או משהו דומה, אינני זוכר בדיוק), דווקא בתערוכה של גרבוז נזכרתי בכותרתה, כי לרפי לא היה איזכור בציורים של גרבוז כי הם היו כל כך ענווים ומפוחדים. האמת, רציתי לחבק ציור ציור ולשקר לו כמו לילד ולהגיד לו כמה הוא נפלא ויפה. זו אמנם תערוכה מאד "גרבוזית", אבל לדידי יש שינוי אקוטי באוויר ואני מקווה שהתערוכה הזו היא סה"כ פיילוט לא מוצלח במיוחד לעתיד מזהיר לצייר הצעיר הזה.

מה שגרם לי לכתוב על שתי התערוכות האלה לאחר תקופת היובש, זו תחושת ההחמצה – שני אמנים בכירים שיכולים לעשות "מה בזין שלהם" בוחרים להציג תערוכות כל כך מתנצלות. הייתי חייב לכתוב עליהן ולהגיד – די! אתם לא חייבים דבר לאיש!

יאיר גרבוז, נורית דוד ובני דורם אינם אלא מהגרים מבוהלים אשר חוטאים בעשיית אמנות, וזה קסום ומעורר התפעלות.

www.givonartgallery.com

www.gordongallery.co.il

Rembrandt van Rijn

שרות חדש! הרשמו לקבלת עדכונים ישירות לאימייל שלכם:

פברואר 2010
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28