You are currently browsing the category archive for the ‘ביקור בתערוכה’ category.

קראתי אתמול בבוקר ב "גלריה" שיצירתו של היוצר-מוזיקאי קותימאן ThruYou נכנסה לרשימת 50 ההמצאות החשובות ביותר של 2009. המיקסים ליוטיוב שעושה קותימאן הם באמת מאד מוצלחים מבחינה מוסיקאלית, או לכל הפחות, הם לטעמי. אבל ודאי שהזכיה בתואר היתה על כושר ההמצאה של קותימאן, ועל ההברקה לקחת קטעי יוטיוב של מוזיקאים חובבים וליצור מוזיקה מקורית מתוך אותם קטעי וידאו ופחות על כשרונו המוזיקאלי. בניגוד אולי להרכבים אחרים שכבר מזמן יצרו מיקסים, או יצירות חדשות מתוך סימפולים של מוזיקאים אחרים, קותימאן בחר להשתמש במוזיקה "לא מקצועית" ובודאי לא מהוקצעת, שזכויות היוצרים והקניין הרוחני לגביה מצויים באזור עדיין הדמדומים.  מבחינות רבות הפעולה של קותימאן דומה לאסמבלז' המוכר מהאמנות האמריקאית (למרות שישנה הופעה מוקדמת יותר אצל דושאן, בראק, ודבופיי) ובעיקר ביצירה של ראושנברג, צ'מברליין וקינהולץ. האסמבלאז' האמריקאי היה מייצג נאמן של זמנו, הוא איחד בתוכו את הקונקרטיות של האסטתיקה והתצורה של התקופה, בעיקר אצל קינהולץ העבודות נראות כקפסולות של זמן שהקפיאו הלך רוח המייצג את תקופתו. האם קותימאן מייצג את תקופתו? ברור שכן. הרי אם יש משהו שמייצג את התקופה האחרונה יותר מכל זה יוטיוב. האפשרות שניתנת לכל אחד ליצור קטע וידאו ולהעלות אותו לצפיה חופשית ברשת הולידה גיבורי תרבות (שיין דוסון, פרד, וואט דה באק, המעצבן שרוקד בכל מיני מקומות בעולם ועוד רבים ) סדרת המופת "מחוברות" וודאי נעשתה בהקשר היוטיוב, תוכניות טלויזיה עוסקות ביוטיוב כמו הלינק והצינור, ולא פעם קטעי יוטיוב מוצאים את עצמם במהדורות החדשות. כך שזה רק טבעי שיוטיוב יגיע גם ליצירה. למרות שטרם יצא לי להתקל באמן המושפע מיוטיוב כמו שתרבות הראליטי השפיעה וביססה את עבודתו של פיל קולינס (וכמובן שאשמח להכיר).

התערוכה של שי צורים "Made In China" עוסקת לעניות דעתי בעיניין דומה, אם כי בטמפו מוחלש יותר מאשר אצל קותימאן. זאת אולי מפני של אסמבלאז' יש משקל כבד יותר אצל צורים, שחי ועובד בשנים האחרונות בארה"ב. השימוש שעושה צורים בפיסול ובחפצי נוי הבאים מתוך האסטתיקה של הצריכה ההמונית והניסיון להחזיר להם את המופע היחידני, מבוססת רבות על האסמבלאז' כמתודולוגיה אמנותית. העיניין הוא, שאני לא בטוח ששם התערוכה מעיד על מקום הייצור הגיאוגרפי של מרכיבי העבודות כפי שהוא מעיד על השכיחות בנוכחות של אמנות סינית בניו-יורק ובמיוחד על תצורת הפופ שלו. נראה לי שצורים מביא זווית מעניינת של הסתכלות סימיוטית על הצייט-גייסט הנוכחי. צורים שותל בעבודות גם "רמזים" על המוצא הישראלי האמיתי של העבודות. האם בכל מנסה צורים לפתוח דיון על הניסיון של גופי אמנות ואוצרים ישראלים להשוות בין האמנות הישראלית לסינית ואולי ליצור את האפיל ה"זר" שיכניס את האמנות הישראלית להילוך גבוה בזירה הבינלאומית כפי שקרה לאמנות הסינית בעשור האחרון? אין ספק שבאמנות העשור האחרון שייך לסינים, ובאינטרנט ליוטיוב. מבחינתי, צורים עושה אסמבלאז' בין התרבויות ולאו דווקא בין אובייקטים. בדומה לקותימאן, גם צורים נבחן באסטתיקה וכושר ההמצאה שהוא מחולל בעבודתו, ולאו דווקא על אופן האלכימיה שלו כי אם על תוצאתה. אני חושב ששני היוצרים מצליחים להביא מרוח זמנם לתוך היצירה ולא רק בעצם ההצעה אלא גם בתוצאה. בעוד שאצל קותימאן אפשר להבחין בדיוק המוזיקאלי, השאלה האם גם שי צורים מצליח ליצור אסמבלאז' מדוייק או שלמרות הרעיון הגדול אנחנו נשארים עם סלט פיסולי? אני חושב שבתערוכה במוזיאון תל אביב במסגרת פרס גוטסדינר הוא הצליח לעשות זאת הרבה יותר טוב – ליצור שפה פיסולית אינדוסינקרטית למרות השורשים העמוקים של עבודתו. בתערוכה ברוזנפלד נוצרה בעיה מסויימת בחלוקה החללית – העבודות לא מצליחות לתמוך אחת בשניה, וקצת חבל. חלק מהעבודות לא לגמרי ברורות  ונראה היה שמקומן לא בתערוכה, אלא עם כן מדובר באסופה ולא בתערוכה. אמנם הקייס של צורים חזק דיו לצלוח את הבעיתיות הזו המצריכה מאמץ מוגבר מצד הצופה ליצור את החיבורים בין העבודות. הרי ברור שעבודות העוסקות בחיבורים מצריכות תצוגה של חיבורים עדינים ומדוייקים ביותר. בטח ובטח שעבודות כמו הברוס לי הנאבקים אחד בשני וכמה וכמה רישומים לא עוברים בהקשר תערוכתי. פרט לנאמר לעיל, אני תמיד רואה את הסיפוריות בתוך העבודות של שי צורים לפני הכל, ולא שהוא יודע לספר סיפור כמו יוסי אלפי בדרמה ופתיינות, הוא מספר סיפורים במבטא כבד ועלגות מסויימת שמצריכה מאמץ מהצופה כבר על ההתחלה. כן, התערוכה הזו מצריכה מאמץ, אבל זה שווה :)

Cai Guo-Qiang

Cai Guo-Qiang

Joseph Beuys

Shai Zurim

לאתר גלריה רוזנפלד: www.rg.co.il

מודעות פרסומת

ישבתי וראיתי את שתי עבודות הוידאו של קרן ציטר המוצגות כעת בגלריה נגא. אי אפשר להתייחס לקרן ציטר מבלי להזכיר את הצלחתה העולמית, את הימצאותה במקום השני ברשימת האמנים המבטיחים של פלאשארט וכו'. אי אפשר, כי פשוט לא נותנים לנו להתעלם בכך, ועד כמה שזה משמח, ועד כמה שאני רוצה לפרגן לה, נראה לי שהפעם מתחשק לי יותר לדבר על וידאו ארט כמדיום ועל מה שניתן לכנותו הטרואר הישראלי בעבודותיה של קרן ציטר. יותר מזה: דווקא לאור ההצלחה הבינלאומית וההתעניינות הגוברת בעבודותיה של ציטר רצוי לבדוק מה יש בו בטרואר הזה שגורם לעבודות שלה להצליח כך.

כאמור שתי עבודות מוקרנות כרגע בגלריה נגא, חיפוש ביו-טיוב מניב עוד מספר עבודות שניתן לראות. ציטר גם הציגה בעבר באירועי אמנות גדולים בארץ, כך שלמרות הקריירה הבינלאומית שלה יש לעבודותיה נוכחות באמנות המקומית. אני מודה שלא תמיד מובנות לי עבודותיה של ציטר, והפעם הראשונה שאהבתי עבודה שלה היתה בארטפוקוס 5 אשתקד, נדמה לי שנקראה Der Spiegel (שמו של מגזין אקטואלי גרמני נפוץ וגם מראה). על העבודה ההיא חשבתי שהיא מצליחה להעביר כלכך הרבה ישראליזם, מהות של יצירה ישראלית בעבודה שאינה מתבססת על אמנות ישראלית, לא שואבת את קרנה מקלנוע ישראלי, אינה בעברית ואינה מצולמת בארץ. מה ישראלי בה? הnotion (אין לי מילה עברית לזה) של העבודה, מקצב קבוע, התאורה הלבנה. הצורה בה הדמויות עשנו את הסיגריות שלהן היה כלכך ישראלי בעיני. כן, אנחנו מעשנים שונה מהגרמנים, ועוד יותר שונה מהסינים למשל. הבחורות לבשו מן גופיות כאלו (קצת כמו גופיות סבא) שבחורות ישראליות לובשות כמעט כל השנה וכמעט לכל אירוע. גם לדבר בכל רם לחלל, שנראה שאף אחד לא מקשיב זה ישראלי בעיני.  אבל יותר מכל, הפיצול בין מישור הסאונד למישור הויזואל, לפעמים הם מקבילים, לפעמים משיקים, ולפעמים לא קשורים בכלל אחד לשני.  זה ישראלי כי זה אחד המוטיבים החוזרים המאפיינים את התרבות שלנו – הפיצול. או לייתר דיוק פיצול בין הקונקרטי לאבסטרקטי, הרבה מהתרבות הישראלית הצעירה עוסקת בזה לדעתי, אם במישרין ואם בעקיפין. חלק מהמאפיינים הנ"ל מתקיימים גם בעבודותיה הנוכחיות.

אפרת גוש היא לא בדיוק כוס התה המוזיקלי שלי, אבל היא ישר קפצה בראשי כאשר חשבתי על עבודותיה של ציטר. אני חושב שיש הרבה קווי דימיון ונקודות השקה בין השתיים. גם בגוש ישנה איזושהי ארצישראליות שקיימת בצורה מאד מובהקת, ולא מדובר באיזה אתוס ציוני, או פאתוס קיבוצי-חלוצי. זה גם לא אלטרניטבה חילונית לדת היהודית, אולי אפילו ליהדות יש חלק בזה (במובן של ההפרדה בין קודש לחול). בשירים של גוש ישנה ארומה מאד מיוחדת שמאופיינת בעיקר על היתנתקויות במהלך השיר בין המלל למלודיה. אולי זה גם קשור לכך שעברית אינה שפה מאד מלודית והרמונית במצלול שלה. זה קיים במחול ישראלי- הכנסת מלל, או פרצי צחוק שאינם קשורים (כביכול) למהלך הנארטיבי- תנועתי. בהרבה מחול ישראלי ישנה היקרעות קשה בין האבסטרקטיות של התנועה, של הקצב, של המקצב לבין קונקרטיות של אמצעים חיצוניים לתנועה, אולי יוצא מן הכלל הוא עדו תדמור. בספרות הישראלית זה גם קיים, תחשבו על שבתאי, איזו דיכוטומיה ישנה לפעמים בין הדימיון והרצון לייצר נארטיב קונקרטי.

נחזור לציטר, בכמה טקסטים שקראתי עליה, ישנו ניסיון להציב אותה בהקשר של קולנוע ניסיוני. אני חושב שזה חוטא למטרה. כי אין אצלה שום חדשנות שלא ראיתי קודם, ובכלל לא בקולנוע ניסיוני, דווקא במיינסטרים. אצל טריפו, לינץ', וודי אלן, האחים דארדן, אין לי ספק שציטר מושפעת וראתה את הנ"ל. בעיניין קולנוע, אני לא אומר שהמדיום הקולנועי עשיר יותר, ומצליח לחדש בתחומו יותר מאשר הוידאו ארט. זה פשוט לא משהו שוידאו ארט עושה, לוידאו ארט יש בכל זאת פיגומים שמקורם באמנות הפלסטית. אני מתכוון לכך שהוידאוס של ציטר דומים בהרבה לפיסול בכך שישנו ניסיון לתת לצופה חוויה שהוא לא כבול אליה בשלושה מימדים. אפשר לראות את הוידאו רק לרגע חטוף ואפשר לראות את כולו, אפשר רק להאזין לו ואפשר רק לראות את הויזואל. החוויה של העבודה עוברת, גם עם חלקית, בכל סלייס שהצופה יבחר. כלומר לצופה יש תפקיד בעבודה, שהוא תפקיד מקביל לנוכחות של האמנית בעבודה. האמן/צופה הוא הנושא של העבודה. במקרה של ציטר הטרואר הישראלי המובחן הוא רק מאפיין של העבודה וערך חשוב בה. ארחיב עוד קצת, הצופה עומד בלב הקונפליקט שמציאה האמנית, הוא נקרע בין האזנה לקול וקריאת הכתוביות, לבין הניסיון להבין את המשחק האסוציאטיבי של הדימוים (גם כשהו פשוט ביותר כמו דם-יין) לבין ניסיון לייצר חיבור נארטיבי, והזדהות מינימלית עם הדמויות והיחסים בינהן. גם כשכל הנ"ל מאד קונקרטי וברור, מיד בסיקוונס הבא הכל משתנה והקלפים נטרפים. אין מחוייבות מצדה של ציטר לשום דבר בעצם, וזוהי השפה שלה. השימוש שלה במדיום של הוידאו גם מאד מודע לשימוש הבייתי-חובבני של הוידאו, במיוחד לחוסר היכולת "הבימאית" או האמנותית לראות את הסרט כמכלול (עין האלוהים אם תרצו). הוידאוס שלה משתמשים גם באסתטיקה הזו ובאביזרים הללו כתפאורה. הכל מאד בייתי, ובעיני גם מאד לוקאלי-ישראלי, אבל החוויה היא גלובלית, יש בזה משהו אמיתי וכן. אני עדיין לא בטוח שאני אוהב את העבודות שלה, אבל אני בהחלט מבין את התעניינות בה.

http://www.nogagallery.com/

שלולית, מ.ק. אשר

שלולית, מ.ק. אשר

דילגתי בין שלוליות (ואני לא מתכוון לשלולית של האמנות הישראל…If you know what I mean) לגלריה 39 לראות את תערוכתה של אורית חופשי. בכניסה לגלריה ישנם מונוטייפים נהדרים אשר נטעו בי תקוות גדולות בקשר לתערוכה המוצג בחלל הגלריה המרתפי. בכלל, יש בי אהבה ומשיכה בלתי מוסברת להדפס, בעיקר לתחריטים על נייר עבה ממוסגרים במסגרת עץ מלא. קצת חבל שזו אמנות הגוועת לאיטה מהעולם, ופחות אמנים מציגים הדפס, או עובדים על שכלול המדיום. חופשי כבר משלבת הרבה זמן את העץ, וחריטה בו בעבודותיה. אני נתקלתי בעבודותיה לפני כמה שנים בגלריה ברוורמן, וכמו שראיתי את העבודות, ככה זכרתי אותן. אותה עוצמה מונוליטית כזו, מהסוג שהגודל כן קובע בו. יש בזה משהו פולקלורי, מאד סיפורי. אולי היה נחמד עם היתה נעימת הפתיחה של "סיפורי עמים", וג'ון הארט ידבר ברקע או יספר סיפורים (או יגיד מחירים נניח). אפשר כמובן להגיד, שחופשי מושפעת מאמנים כמו יעקב פינס או שטיינהרדט. אבל לא נראה לי שזה הכי רלוונטי כאן בבלוג. הנופים הבראשיתיים, הפרועים שיוצרת חופשי מחיבור בין טכניקות שונות, מעמידים את הצופה במקום מיוחד. מצד אחד זה מאד אסתטי ומצד שני זה כלום, אויר , ריק מוחלט. חופשי מחברת בין חיתוך עץ, בעץ עצמו, הטבעה של עץ על נייר, רישום וחומרים שחורים אחרים בתוך יצירתה, והכל על נייר ו/או על עץ. היא משתמשת במרקמים של העץ והנייר כדי להפוך אותם לחלק מהדימוי (פעולה שחוקה, תרתי משמע). אני חושב שאפשר להגדיר את התערוכה הזו כתערוכה של אמנות-פנטום, כזו שקיימת באויר, יש תחושה שרואים אמנות, שחווים אמנות, אבל לאחר כמה רגעים של שהות הדברים לא מחזיקים ורואים תערוכה שבעיקר עסוקה בעצמה ומייצרת אוירה. העבודות הם בעצם ניסויים של פרוק והרכבה, של דימוי, של חומר. אני לא לגמרי בטוח שזה מספיק בשביל תערוכה קוהרנטית. מה שכן, נראה לי שהעבודות הללו עומדות בזכות עצמן, כלומר כל אחת בנפרד, הרבה יותר טוב. מה גם שהגלריה מציינת את המחירים בפומבי (לא כולן נוהגות כך), ואמנם קצת יקר, אבל מאד מפתה. אלו עבודות שיכולות להשתלב נהדר כמעט בכל משרד וסלון. הן עבודות שמכניסות אפוס, אמנותי ותוכני, לתוך המרחב הבייתי. במיוחד העבודות המתארות יער, נחל, שלולית או אגם (שחופשי יוצרת בעזרת העיניים של העץ) ומראות קלאסיים בשחור לבן-עץ, על נייר יפה על עץ לא מעובד. כל כך סיפורי, וכל כך חומרי. חבל שלא האירו את הגלריה באור של אח בוערת וחילקו את מרק עדשים בכניסה. הכי אווירת חורף!

http://artgallery39.com

auntie_em

מצאתי את עצמי בדרום העיר בשבת בצהריים ונכנסתי לראות את התערוכה בסדנאות האמנים. בקומה למטה מציגה רקפת וינר עומר את תערוכת היחיד שלה "חברים דימיוניים". וינר-עומר הינה אמנית ואוצרת פעילה ביותר, בין היתר זכתה בפרס עדוד היצירה לשנת 2008, אוצרת תערוכות בגלריה p8, ותערוכת קבוצתיות אחרות, הציגה במוזיאון ינקו דאדא. וינר-עומר הינה בוגרת מלב הקונצנזוס, תואר ראשון במדרשה ותואר שני בבצלאל. עד כאן ברור שמדובר באמנית מהשורה, אך משום מה, היא בוחרת להתייחס אל עצמה כ"דודה". אני מבין זאת מתוך התערוכה הנוכחית שלה בסדנאות.

מה זה "דודה" בכלל? האם זוהי התניה של גיל? האם מדובר באמנים שבחרו באמנות לאחר שינוי קריירה? המונח "דודה" הינו, למיטב ידיעתי, המצאה של המדרשה. לפי המדרשה מדובר בסוטדנטים (לרוב נשים) שעברו את שנות העשרים של חייהם, בנו לעצמם קריירה בתחום אחר והחליטו לשנות כיוון וללכת ללמוד אמנות. הם לרוב לומדים בתוכנית "המדרשה הפתוחה" קרי – ללא תואר, ללא תוספי החינוך, אלא לימודי אמנות בלבד. השימוש של המדרשה בסטודנטים אלה הוא כלכלי בעקרו. כיוון שתוכנית המורכבת מקורסים בודדים יקרה יותר ומכניסה יותר כסף. העשיה של ה"דודות" לרוב מסתכמת בזלזול מצד הסטודנטים והמרצים. בתערוכות הבוגרים מוקצים להם החללים הפחות טובים, והם לא נחשבים לסטודנטים רציניים. לדידי אמנות טובה היא אמנות טובה ואמנות רעה היא אמנות רעה ללא קשר לגיל או סיפור חיים. נכון שלרוב ניתן למצוא מחנה משותף בעשייה של אותן "דודות", הן לרוב מציירות או מצלמות, לרוב ציור נאיווי ולעיתים קורובות ניתן למצוא אלמנטים של ערום או התעסקות במין. דרך אגב, זה מחנה משותף לא רק ל"דודות", אלא גם לבני 18 שטרם התחילו את לימודיהם המקצועיים.

אז למה וינר עומר מרמזת על אלמנטים דודתיים בעבודותיה? הסימן הראשון והבולט מכל: הניסיון להיות פרובוקטיבית וחתרנית. התערוכה היא כולה בלאגן אחד גדול. הקירות מלוכלכים, הציורים על הרצפה, הטלויזיות ואמצעי ההקרנה לא מכוונים ולא מוצגים כיאות. ישנה סוכת בלאגן באמצע החלל, שום דבר לא כיאות וכיאה. אחד הסממנים הכי "דודתיים" שיש, הוא כאמור, ניסיון להתרסה באמנות. הסימן השני: הנושא של עבודות הוידאו, באחת מנסה וינר עומר לפתוח ציור העטוף בנילון בועות ובנילון נצמד. היא משתמשת בסכין ובמספריים במאמצים כמעט נואשים לפתוח את הציור ומראה לצופה את חוסר היכולת ה"טכנית" שלה באחת המשימות הפשוטות של אמן. הוידאו השני, המוקרן בכניסה, מראה את וינר עומר מסתכלת על חיימון (בעלה?) מנסה להרכיב סוכה שתשמש אח"כ להצבת ציוריה. שוב חוסר יכולת ואין אונים אל מול הצד "הטכני" של האמנות. סימן שלישי: בתערוכה יש ווייב חזק של – אני אאוטסיידרית כי לא מקבלים אותי. כפי שהזכרתי קודם, לנוכח הרזומה שלה, הטענה כי לא מקבלים אותה הינה מגוחכת.

לעיניין התערוכה עצמה, פרט לעבודות הוידאו, ישנם המון, אבל המון ציורים, כולם פורטרטים המצוירים ביד גסה. הוידאו'ס, כפי שהזכרתי מתייחסים לתערוכה עצמה, ומיצרים שיח סתום עם הצופה. נחזור לציורים, הציורים גרועים, כי אין בהם רגע אחד של אינטרוספקטיבה, השימוש בצבעוניות או באימפסטו הוא חסר כל דימיון וכושר המצאה. אז כך שנשארתי עם תערוכה שכל הנושא שלה הוא וינר עומר עצמה ומקומה בעולם כאמנית, וההרגשה שוינר עומר לקחה על עצמה את המקום של זו שצוחקת על עצמה. כמו ילד שמן שיודע שהוא עומד לקבל גל הצקות מילדים אחרים אז הוא מעדיף לרדת על עצמו, ככה זה לפחות בשליטתו. הלקאה עצמית והתעסקות במקום שלך כאמן, ותוך כדי כך להפוך את הציורים שלך לאביזרים נלווים בלבד, זה לא לגיטימי בעיני בכלל. זו לא אמנות של "דודות" זו אמנות גרועה. מה גם שניסיונות ל"אתגר את הקהל" או לבחון את אמות ה"טעם הטוב" הם ניסיונות עקרים מלכתחילה בימינו. הרי כבר הזדעזנו מהדא-דא ונגעלנו בשנות ה60 וה70, ובאמת ראינו כבר ציורים רעים על הרצפה. כך שהדבר היחיד שנותרתי עמו ביציאה לחום אוקטובר של דרום העיר הוא בעיקר זלזול באינטליגנציה שלי כצופה.

6a406861-780e-40ef-8499-4fb796858e45

הזעתי כל הדרך לגלרי דה לה דביר כדי לראות את התערוכה החדשה של נדקו סולקוב. אני מאד אוהב את העבודות של סולקוב, ומבחינתי את התערוכה הטובה ביותר שלו ראיתי במרץ השנה במוזיאון לאמנות של סנקט גאלן בשוויץ. תערוכה נהדרת ומלאת הומר, וגם יכולת מופלאה להלטט בחומר ולהתאים את האסטתיה והחומריות לבדיחה הספציפית. אני מזכיר את התערוכה ההיא רק מכיון שזה בדיוק מה שחסר בתערוכה בדביר – חומר. חמישים רישומים בגודל אחיד תלויים על הקירות בשורה אחת ובכל אחד מהרישומים ישנה בדיחה קטה. לפעמים הבדיחה הינה ויזואלית בלבד ולפעמים בשורת טקסט המשלימה את הרישום. אפשר היה לראות את הרישומים גם בספר או בצילומים באינטרנט בדיוק באותה מידה כמו לראות את העבודות בגלריה. לא תמיד ברור מתי יש צורך אמיתי לראות את העבודה עצמה או לחילופין ניתן לשאול האם הקיום של העבודה הוא גם בצילום שלה באינטרנט או בספר?

יש משהו בבדיחות האולטרא-מתוחכמות האלה משהוא מאד דבירי, זה לא מעורר צחוק, ציחקוק, או גיחוך קל. אלו בדיחת שמעלות חיוך קל על השפתיים ולאחריהן מופיעה נהמה קטנה, הד מרוחק של בת-צחוק. צחוק מנומס, סולידי, אלגנטי, בלי התזת רסס רוק והקולניות שיש בצחוק רגיל. זה נהדר בעיני כשיש התאמה מוחלטת בין האמנות המוצגת בגלריה לבעל הגלריה. פעם דרורה דומיני אמרה שעבודת אמנות נראית כמו האמן…  אז גם כשהאמנות המוצגת נראית כמו בעל הגלריה  אז על אחת כמה וכמה.

מה הפואנטה שלי? שלמרות שאת העבודות של סולקוב אפשר לראות בספר ועדיין לחוות את יצירת האמנות כפי שהיא, חלק מהחוויה האמנותית טמונה בעצם היותה בגלריה דביר והנוכחות של בעל הגלריה.  זה אולי לא בכוונה, ולא נראה לי שמר סולקוב היה בישראל ובחר או הציב משהו בתערוכה. אבל דווקא כשאמן כמוהו שארץ מוצאו (בולגריה) מודגשת, והוא תמיד מתייחס למקום התצוגה בעבודתו, אך אם זאת העבודות שלו מוצגות בכל מקום בעולם והתערוכות שלו זזות הרבה. הוא האמן הבינלאומי הכי לוקאלי שיכול להיות. אז בהקשר הזה, אני יכול להמליץ לכם לנדוד עד הצפון הרחוק, להכנס לגינת הפועלים הקטנה ברחוב נחום 11, ולהכנס לסניף המקורי של רשת דביר ולהזמין מנת הומור יבש בשקית נייר חומה.

http://www.dviravor.co.il

nedkosolakov.net

www.dvirgallery.com

solakov01

הבטחתי פוסט על פי בחירת הקהל, ובהתאם לתוצאות הסקר שפרסמתי בפוסט הראשון, נבחרה התערוכה – הגזמה פראית: הגוף הגרוטסקי באמנות העכשווית, המוצגת כעת במוזיאון חיפה לאמנות עם 61 אחוזים. את התערוכה אצרה תמי כץ-פרימן ומשתתפים בה 35 אמנים. התערוכה תוצג עד ה2 בינואר 2010.  אני יצאתי מהתערוכה קצת מבולבל, ולגמרי המום מכמות העבודות, אז החלטתי לשאול דעת מומחים מה דעתם על התערוכה.

Capital F: שלום מלומדי, כמוני, גם אתם ראיתם את התערוכה, אז מה דעתכם על התערוכה מבחינה אוצרותית? האם התערוכה מאוזנת לדעתכם?

עוזי צור אמר/ה: התערוכה שאצרה תמי כץ-פרימן מנסה לבחון את ייצוגו של הגוף האנושי מבעד לגרוטסקיות של האמנות העכשווית, בעיקר הישראלית, ובעיקר בציור – כי דווקא בציוריהם של צעירים רבים מוצג הגוף באופן מעוות ועסיסי להפליא – כנגד הרוח היהודית-ישראלית של טוהר הגוף.

חגית פלג-רותם אמר/ה: במקרה של כץ-פרימן, זהו קו מחשבה בהיר וניתן לחיבור, גם לחובבי אמנות "קלים" ולא רק לבעלי ידע מוקדם. עם זאת, היא לא נוטה לפופוליזם, ואינה בוחרת רק מתחת ליד. היא חוקרת את החומרים לעומקם ומקבצת עבודות ממקורות קרובים ורחוקים – אמנים ישראלים ותיקים וצעירים לצד אמנם מחו"ל, מוכרים יותר ופחות.

עוזי צור אמר/ה: התערוכה מנצלת עד תום את ההזדמנות לחשוף ולהדגיש את הפן החריג הזה של האמנות המקומית. הייצוג הישראלי מחוזק באמני חוץ, שתרומתם העיקרית היא עבודות וידיאו המחווירות ברובן מול הציורים.

Capital F: אז אתם חושבים שהצד החזק בתערוכה הוא הציור? האם שם הדגש החזק על ההגזמה באמנות?

אורית חסון ולדר אמר/ה: למרות שמוצגות הרבה עבודות איכותיות בציור, עדיין בולטת הרמה הלא אחידה של העבודות. אולי שווה היה לעשות יותר סלקציה. הדימויים מהדהדים זה את זה ולעיתים מנהלים דיאלוג מעניין וער בינם לבין עצמם, אבל לפעמים יש הרגשה של חזרה מיותרת.

עוזי צור אמר/ה: התערוכה כמכלול מעוררת עניין, מותחת את הטעם הרע עד הקצה ומעבר לו, יש בה הרבה עוצמה גראפית וויזואלית, אך יש בתערוכה גם נפילות מתח של יצירות המדשדשות בבנאליות המתבקשת מהנושא.

חגית פלג-רותם אמר/ה: מי שמגיע למוזיאון חיפה מקבל ברוב המקרים יותר מתערוכת אמנות. הערך המוסף הוא ב"מיפוי" של תופעה או נושא, ופרישתו לנגד עינינו. הקשרים וההקשרים שמוצגים בתערוכות משמשים כר נרחב לאסוציאציות וחומר למחשבה. אבל היא עושה זאת בעדינות, כ"הצעת הגשה", לא באופן דידקטי ומחייב וללא התנשאות אינטלקטואלית.

Capital F: אם כך, זוהי תערוכה רוחבית, שראוי שתציג כמה שיותר אמנים, וגם עבודות ב"טעם רע", הרי העיסוק פה הוא בגרוטסקה. אז איך אפשר לומר שישנן עבודות פחות טובות בתערוכה?

אורית חסון ולדר אמר/ה: בגלל החוויות החזקות שהתערוכה מזמנת, דרך דימויי גוף מטלטלים וסיטואציות אנושיות מוקצנות, הצפייה מזכירה קצת עודפות שמייצרות תמונות של אסונות ומלחמות בחדשות, כאלו הגודשות את המסך ומייצרות סכנת קהות ואדישות. התערוכה מבקשת לרכז תחת קורת גג אחד ייצוגים גרוטסקים באמנות עכשווית; יש בה קופים, דביבונים, שלדים, ליצנים עצובים ומסיכות, והרבה מאוד דיוקנאות ותיאורי גוף. כחלק מהעיסוק שלה בביטויים גרוטסקים וטישטוש גבולות, יש זליגה של דברים זה לתוך זה, והכלאות סייבורגיות בין גוף למכונה ובין אדם לחיה.

Capital F: נראה לי שהעסוק בגוף הוא די מובן מעליו כאשר עוסקים בגרוטסקה, הלא כן?

חגית פלג-רותם אמר/ה: הגוף הוא אובייקט התצוגה הנוח ביותר להדגים בעזרתו את המגוחך, הנלעג, המופרז, המזעזע והאבסורדי, ובאמצעותו מביעים האמנים עמדה וביקורת גם על העולם שבו הם חיים ועל האמנות עצמה.

Capital F: הבנתי. אם כך אולי תגידו מה אהבתם במיוחד בתערוכה? איזו עבודה ריגשה אתכם? הרטיבה לכם את המבושים?

חגית פלג-רותם אמר/ה: עבורי זוהי עבודת וידיאו של האמן ההולנדי הפרובוקטיבי ארווין אולף, שמציג בעבודה זו פנים ג'וקריות, מוקיוניות, שמתחלפות כל הזמן. בעבודה אחרת שלו בתערוכה הוא מציג שתי נשים במפגש חברתי-סקסי ב-2019. הוא מציג את הגרוטסקי שבניתוחים פלסטיים חסרי גבולות, נשים שנראות מצוין במבט ראשון, אך במבט מקרוב רואים שהן כבר מתוחות ומעוותות מכל כיוון, ויחד עם זה משדרות אווירה אריסטוקרטית, של יוקרה המאפשרת לכל זה לקרות.

עוזי צור אמר/ה: עדה עובדיה היא אחד הסודות הנסתרים של האמנות הישראלית שלא זכו עדיין לחשיפה הראויה. ציוריה המכסים קיר שלם הם כאגדות ילדים שעוותו והשתנו לסיוטים של מבוגרים סוטים. שפמו הקצוץ של היטלר צומח על פניה של האם, על פניו של האב ההופך לשד לילי, מעטר גולגולת עם שיער בלונדיני. ילדים כושים רוקדים לבושים בפרוות כבש, כאיקונות שנלקחו מעיטורי כנסייה אתיופית. גם נטעלי שלוסר ניחנה בווירטואוזיות חולנית המתבוססת בהנאה פרוורטית.

אורית חסון ולדר אמר/ה: יש עבודות מרגשות, שסוללות דווקא ערוץ של חמלה. הן מציעות על פי האוצרת תמי כץ פריימן "לעסוק בגוף כזירה של משא ומתן על גבולות תרבותיים ופסיכולוגיים, בדרך המחברת ביקורת עם הומור וחמלה". כך פסל חזק של היידי שטרן מתאר ראש של אדם בעל תסמונת דאון החובש כיפה עם "נחמן מאומן". כך עבודת האנימציה המופלאה של אליסון שולניק, בה נראה ליצן-נווד מפלסטלינה מתמוסס כולו אל תוך נופים פסיכדליים. כשמעל הכל מרחף הקושי, ההומור והחמלה.

Capital F: אז שווה לעשות את הדרך הארוכה לחיפה?

אורית חסון ולדר אמר/ה: בסך הכל, מדובר בתערוכה טובה וחזקה שצועקת את עצמה לעולם בבליל של קולות. תערוכה שמציעה מניפה רחבה של מחוות גוף. אין בה הרבה סימני פיסוק, אבל יש בה הרבה עבודות טובות שמראות את הגרוטסק בהקשר המקומי הישראלי.

עוזי צור אמר/ה: חזיונות ליליים כתמונות תיאטרליות, כאיש הבוץ המתבונן באשה הבלונדינית.

אורית חסון ולדר אמר/ה: שפתיים מאופרות בכבדות המשחקות עם הבעות תיאטרליות.

עוזי צור אמר/ה: נשים מזוקנות שציפורניהן מחודדות כסכינים.

Capital F: על מי לעזאזל אתם מדברים? אני חושב שהשיחה הזו היא הגזמה פראית.

קישור לדף התערוכה לחץ כאן.

Massys, 'An Old Woman (‘The Ugly Duchess’)', about 1525-30

Massys, 'An Old Woman (‘The Ugly Duchess’)', about 1525-30

הערה: דברי המבקרים נלקחו מאתרי האינטרנט של העיתונים עבורם הם כותבים. דבריהם הוצאו לגמרי מהקשרם, ועל כן יש לקחת בחשבון שמדובר בסאטירה בלבד. אין שום קשר בין הנכתב בפוסט זה לחיים האמיתיים.

ביצה בגרמניה

ביצה בגרמניה

ישבתי לפני כמעט חצי שנה בהרצאה של יהודית סספורטס בבצלאל-ממשיכים והייתי מבולבל לגמרי. לא הבנתי מה קרה לה, דרך הדיבור שלה על אמנות הייתה ניו-אייג'ית לגמרי. היא דיברה במונחים שלא הצלחתי לקשר לעבודות המאד קונקרטיות שלה שהוצגו על המסך. רק בסוף ההרצאה, בדרך הביתה, נפל לי האסימון: ההרצאה הזו היתה הקונטראפונקט המושלם לעבודות שלה. היא דיברה באותו אופן בו מדברות העבודות שלה. אפשר אפילו לומר שסספורטס נתנה פרפורמנס באותו ערב בבצלאל. היא דיברה על צבעים קוסמיים ועל קרחות יער ועל האופן בו שדות מגנטיים עובדים ומניעים את העולם. העיניין הוא שסספורטס לא דיברה באנלוגיה או מטאפורות, היא היתה רצינית וכנה לגמרי. כאילו היא רואה משהו אחר ממה ששאר בני האדם רואים. היה משהו נבואי-משיחי באופן הדיבור הזה. משהו שלאדם נאור ואינטיליגנט קל מאד לזלזל בו במחי יד. אבל מהכרותי את סספורטס, והידיעה שמדובר באחד האנשים הכי אינטיליגנטים ומוכשרים שפגשתי מעודי, לא נחה נפשי לאחר ההרצאה ומאד רציתי לראות תערוכה שלה על מנת שהדברים שהיא דיברה עליהם ינוחו בשלום עם המציאות אותה אני מכיר – המציאות של אמנות ותערוכות. כך שמאד שמחתי כששמעתי על תערוכתה החדשה בגלריית הבית שלה – זומר.

אני חושב שיהודית סספורטס היא אחת האמניות הישראליות הכי חשובות שפועלות כיום וזאת מפני שהיא נוגעת בנושא מאד הימננטי לנו כישראלים: הקשר בין רוח לחומר. איזה ביטוי ויזואלי-חומרי מביא ליישום בצורה הטובה ביותר את החוויה הרוחנית. סספורטס מעבירה בעבודותיה את החוויה הזו, שהיא עוברת עם עצמה, דרך דימויים מהטבע. דימויים שמלכתחילה מכילים בתוכם את עוצמת הנשגב. גם המעבר שלה לגרמניה שינה משהו מהותי בעבודות שלה ובדרך בה היא עובדת. מבחינתי העבודות של סספורטס קשורות בנארטיב היהודי ובחלק מאד ספציפי שלו – מעמד הר סיני. אני תמיד נזכר בארוע המכונן של העם היהודי כשאני רואה עבודות של סספורטס. המונומנטליות של העבודות שלה, והעובדה שהיא היתה מורה מאד חשובה עבורי תורמים לכך רבות. מעבר לכך: במעמד הר סיני היה חיבור מאד ברור בין רוח לחומר, או יותר נכון לא היה הבדל בינהם. כך גם אצל סספורטס, היא משתמשת בחוויות רוחניות, באמצעים רוחניים ובמושגים מופשטים כחומר, כאילו היו מרקר שניתן להשאיר באמצעותו עקבה על נייר או על מרחב. ולעמוד מול עבודה טובה של סספורטס, בעלת יושר ואתיקה ויזואלית, משול בעיני למיני הר סיני.

ואם להתמקד לרגע בתערוכה המוצגת כרגע בגלריה זומר, יצאתי משם בהרגשה מאד מוזרה שגרמה לי שוב לאי נחת להרבה מאד זמן, ורק היום הבנתי מה הבעיה שהיתה לי בתערוכה הזו. סספורטס לוקחת הרבה יותר ממה שהיא נותנת. אולי זה החלל של זומר שקטן עליה בכמה מידות, ואולי אלו רק שאריות של תערוכות אחרות שלמות יותר שסספורטס הציגה לאחרונה. בכל מקרה, סספורטס לוקחת מהטבע דימויים חזקים, לוקחת מהטכנולוגיה ומהסאונד את מה שיש להם להציע ובעזרתם היא יוצרת אוירה שלא נותנת כמעט דבר לצופה ממנה עצמה. הצופה נוכח בחלל ולא ניתנת לו ההזדמנות להיות נוכח בעבודות. העבודות מאד סגורות ולא מאפשרות נתינה מצדה של סספורטס. הכלים המופשטים שבהם משתמשת סספורטס אינם מועברים הלאה לרמת הצופה.

חדר הרישומים מימין לכניסה לגלריה הוא אולי הרגע המספק ביותר בתערוכה. אין ספק שסספורטס היא רשמת מחוננת שמצליחה להביא נגיעה אותנטית לרישום כמעט קלאסי. יש לרישומים הללו עוצמה שלא קשורה לכל הנאמר לעיל, הם פשוט דוגמא מופתית למפגש של קו על נייר שיוצר מתאר עדין ורגיש של מציאות המערבת קונקרטיות, מדיטטיביות וחושניות. הייתי שמח לרישום של סספורטס אצלי בבית, וכנראה גם רבים אחרים היו שמחים לרישום כזה בביתם. מה שעירית זומר הבינה די מהר שיש הרבה שיכולים ומוכנים לשלם סכומים יפים על רישומים אלה.

לידידי יהושוע סימון, ברור מהטקסט שכתבת על התערוכה של סספורטס שעמדת שמוט לסת מול העבודות שלה. אין זה מוצדק לרוץ ולהתחבא במאורה של אפלטון רק בגלל שאתה לא מבין את העבודות של סספורטס. זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת לנסות להקנות לעבודותיה פרשות המתבססת על כלים לוגיים-פילוסופיים. זה לא עובד. תנסה לגשת לעבודות שלה בעזרת האינטואיציה החכמה שלך, אני יודע שאתה יכול.

עבודות של סספורטס ניתן לראות ב:

www.sommercontemporaryart.com

www.eigen-art.com

נזכרתי שבוע שעבר בתערוכה של גלן בראון שראיתי בלונדון ב2004, וחשבתי ללכת לתערוכת היחיד של עוזי קצב. בעבודותיו של קצב נתקלתי לראשונה גם ב2004, בגלריה אלון שגב. אני זוכר את התפעלותי מהיכולת האדירה של קצב ליצור ציור מושלם, ללא פגמים כאילו מכונה ייצרה. אז הוצגו ציורים בגרפית על נייר של בתים ועצים. אני תמיד נפעם מיכולת טכנית גבוהה, זה כמעט מעורר רחמים כמה שזה עובד עלי. גם מול העבודות של גלן בראון אני נופל ומשטתח. זה בכלל לא חשוב לי מה הנושא המצוייר, השליטה במכחול, הסדר המופתי והדיוק פשוט עובדים על כל נים בגופי. ציור הוא דבר מאד גופני, יותר מכל מדיום אחר. הדבר הכי קרוב שאני יכול לחשוב עליו כדי להסביר למה אני מתכוון זה סטייק. בשר מיושן ומשוייש על הגריל הוא המאכל הכי פשוט והכי אפקטיבי. אין ספק שהסטייק עובד על כל החושים – יש לו רעש (פסססס), יש ריח, יש מגע, יש מראה ויש טעם. כך גם ציור טוב עובד על כל החושים. ציור טוב גם לא צריך רוטב ורעיונות גדולים סביבו. כך זה היה בעבר, כך זה עכשיו וכך זה יהיה.

בתערוכה באלון שגב מוצגים מעט ציורים שכנראה קצב עבד עליהם לא מעט שנים. כל ציור מצויר ללא רבב, שלמות של נגיעות מכחול בקנבס. הנושאים של הציור מאד פשוטים: כוס, וילון, דמות, תפנים. הדימויים בהחלט מוצבים גבוה במרתון הבנאליה של הדימוי. אבל זה כלל לא משנה, אף אחד לא בא לגלריה כדי ללמוד שיש גדר הפרדה או פועלים זרים ועוולות, בשביל זה יש עיתונות והפגנות וכיוצ"ב. ציירים צריכים לצייר הכי טוב שהם יכולים, זה הדבר הכי פוליטי והכי קשור למציאות שהם יכולים לעשות.  קצת נמאס לי מכל מיני אמנים/ות, אוצרים/ות ומבקרת אמנות אחת שנכנס להם חול למבושים ולכן לא נעים להם כל הזמן, אז הם צועקים ועושים המון רעש.

התערוכה של קצב הינה בת תרבות, ישנה האלגנטיות שבכיסוי והייצריות שבחשיפה. לשניה נדמה כאילו הציורים צוירו על ידי נשיפה, כאילו נשפו אבקת פיגמנט וכל חלקיק התיישב בדיוק במקום הנכון לו. הציורים כל כך רזים ושטוחים, שכבת הצבע היא כמו משי שנח על הבד, לא רואים את עקבות המכחול. אלמלא הריח, גם לא הייתי יודע שהציור צויר בצבעי שמן. הציור של קצב הוא מסך מושלם, שאפשר לרדת בו לרזולוציה ופרטי פרטים עד שהעין מתעייפת. וכשיורדים לרזולוציה הזו מגלים את הייצריות של הציור – הגבולות. או יותר נכון – חוסר הגבולות. אין שום קו או כתם בציור, הכל שכבה אחת בלי היררכיה ובלי הפרדות. כוס מצויירת כמו הבד שמצוייר כמו השולחן, אין טקסטורות ואין ניגודים, הכל זורם בהרמוניה. ועם זאת הכוס אינה מרגישה כמו הבד שמאחוריה. גלן בראון גם יודע לצייר ככה – בריאליזם כמעט אין סופי, וגם לצייר הפוך מזה לגמרי: כל משיחת מכחול מודגשת והאימפסטו הוא כמעט הנושא העיקרי. הוא משחק עבור שתי הקבוצות ומהלטט בין הניגודים בצורה מעוררת השראה, כמו שרק אמן עכשווי נפלא יכול.

אני לא יודע האם מדובר כאן באמנות עכשווית, כנראה שלא. אני די בטוח שעוזי קצב לא חדשן גדול בתחום הציור והוא אינו מותח או בוחן את הגבולות של המדיום. אני אפילו לא סגור על כך שיש לו שפה אישית, שהנה ערך מאד גבוה באמנות העכשווית. אני פשוט מאד שמח שציירים כמו עוזי קצב וגלן בראון קיימים בעולם שלנו. כי יש חשיבות מאד גדולה לאיכות ושימור הוירטואוזיות של הציור על מנת שכל מיני ציירי בצלאל-מדרשה ימשיכו לצייר בצורה אוונגארדית וחתרנית. אין מה לעשות, אוכל מולקולארי ופיוז'ן הם טרנדים חולפים וסטייק תמיד יהיה טעים.

לכו לראות, יש גם כמה מסעדות מצויינות בנווה צדק :)

לכל מי שקורא את זה וחושב שאני שמרן: מי שלא יודע להעריך ציור ראליסטי-וירטואוזי לא יכול להבין ציור עכשווי. נ-ק-ו-ד-ה

נ.ב. – הטקסט של שאול סתר המלווה את התערוכה הינו טקסט נהיר ומכובד המציע הצעה לקריאת התערוכה. טקסט המכבד את האמנות ואת הצופה. חבל שאין הרבה כאלה.

www.alonsegevgallery.com

שמחתי עוד טרם בואי לשכונת נווה צדק ולגלריה טבי דרזנר השוכנת בה, מאחר שבגלריה מוצגת תערוכת היחיד של הצלמת ואמנית הוידאו הינדה וייס. אני אוהב את עבודתה של וייס עוד מתערוכת הסיום שלה במדרשה. עוד זכור לי טעמה הטוב של עבודת הוידאו שהציגה אז. עבודה המתארת ילד מתבגר העומד לפני מקפצה בחרטומו של כלי שיט, וחבריו דוחקים בו לקפוץ המימה. הנער חושש ומתקדם, חוזר אחורה, שוב בודק ואז חוזר בו [סליחה שזה נשמע מעייף כמו עוזי צור]. גם בתערוכה הקבוצתית בגלריה זו באפריל האחרון – "הנצו ניצנים", בלטו עבודותיה של וייס לטובה [סליחה שזה נשמע לא אמין כמו סמדר שפי]. כך ששמחתי במיוחד לקראת ביקור בתערוכה והייתה לי מוטיבציה רבה ללכת. אני דוחק בכל מי שקורא את הבלוג לנהוג כמוני ולסור לתערוכה לאלתר.

התערוכה נפתחת בשני צילומים הנראים כמו הצצה לסטודיו של האמנית ובעצם עומדים כסוג של פרולוג לתערוכה. בשאר התערוכה מוצגים צילומים שנראה כי נעשו בביתה של האמנית ועל גג הבינין שלה ברחוב אלנבי. הממלכה שלה עוברת טרנספומציה לחלל הגלריה בצל מה שנראה כאבותיה הרוחניים פישלי ווייס. סה"כ מבנה התערוכה הוא סטנדרטי וכך גם האוצרות. ישנו מבחר עבודות שרובן טובות וחלקן טובות פחות, ואין משהו יוצא דופן. זה קצת מרגיז אותי: לא נראה לי מתקבל על הדעת שאמנית מרובת כישרון ורגישות כמו וייס יכולה להרשות לעצמה לעשות עבודות בינוניות. אם כבר יש לה את הכישרון ואת היכולת, זה לא אתי לא לנצל את זה. זה קצת כמו שלמה ארצי, יש לו כישרון ויכולת ועדיין יוצאים לו שירים בינוניים שכל אחד יאהב. מה קרה? אסור לקחת סיכונים? אולי וייס קיבלה רגליים קרות כמו הילד בעבודת הוידאו שלה אל מול תערוכת יחיד בגלריה. ועל כן בחרה ליצור תערוכה כזו, נטולת סיכונים מצד אחד, אך גם נטולת ריגושים אמיתיים. אותו הדבר ניתן גם לומר על הנושא עצמו: האמנית היוצרת בתוך ביתה עולם ומלואו אשר שופע באלגוריות ופואטיקה של לכלוך ברחוב. נושא קצת שחוק, מוכר ובנאלי שלא ממש מצליח לצוף על פני השטח בימיינו. אבל גם ה"נושא" לא הצליח לגרום לעבודות להראות רע, ולפגוע בקסמן ובאיכויותיהן.

אהבתי את התערוכה, וזאת מפני שיש שפע של הומור בעבודותיה של וייס ובעיקר הומור עצמי. ישנו גם מבט כן ומפוקח על תיפקודו של האמן, או אי תיפקודו. אותו מבט ביקורתי על פועלה שלה שלהרבה מהאמנים חסר בימיינו. ישנה מודעות עצמית גבוהה מאד, כזו מהז'אנר האותנטי. זה צנוע ולא מתלהם ועשוי טוב מבחינה טכנית. באמת אין חובה שעבודות "יפעילו" את החלל או יבנו איזה מבנה ברור שניתן להתפעל ממנו ולהגיד – מפעים. רק מקבץ עבודות של אמנית צעירה ומשובחת המראה חתך רוחבי של יצירתה מהעת האחרונה. זה לכשעצמו מאד אמין. בלי חתרנות ובלי להיות האסתרא בלגינא קיש קיש קריא של גל התערוכות הנוכחי. זה גם יעיל ואפקטיבי מאד, כמו מוצר גרמני. אתה יודע מה אתה מקבל ושזה יחזיק לשנים.

יש גם טקסט של יואב שמואלי, שאלוהים צריך לגאול אותו מיסוריו. לא הבנתי כלום. משהו אנטי בורגני בשם ז'אן ז'אנה. וגם מקומה של סיגלית לנדאו לא נפקד מהטקסט שלו. בכל מקרה, וייס לא זקוקה לטקסטים ולפרשניות, יש לעבודות כוח רב משלהן, הן נהירות וברורות הרבה יותר מהטקסט המסורבל הנלווה לתערוכה. למעשה נראה לי שהעבודות יכולות להסביר הרבה יותר על הטקסט משהטקסט יכול להסביר על עבודותיה של וייס. לכו לראות!

התערוכה סגורה ביום כיפור, אבל אולי זה כי תמיד סגור ביום ראשון, כי הגלריות מאמינות בישוע.

www.tavidresdner.com

שרות חדש! הרשמו לקבלת עדכונים ישירות לאימייל שלכם:

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031