שלולית, מ.ק. אשר

שלולית, מ.ק. אשר

דילגתי בין שלוליות (ואני לא מתכוון לשלולית של האמנות הישראל…If you know what I mean) לגלריה 39 לראות את תערוכתה של אורית חופשי. בכניסה לגלריה ישנם מונוטייפים נהדרים אשר נטעו בי תקוות גדולות בקשר לתערוכה המוצג בחלל הגלריה המרתפי. בכלל, יש בי אהבה ומשיכה בלתי מוסברת להדפס, בעיקר לתחריטים על נייר עבה ממוסגרים במסגרת עץ מלא. קצת חבל שזו אמנות הגוועת לאיטה מהעולם, ופחות אמנים מציגים הדפס, או עובדים על שכלול המדיום. חופשי כבר משלבת הרבה זמן את העץ, וחריטה בו בעבודותיה. אני נתקלתי בעבודותיה לפני כמה שנים בגלריה ברוורמן, וכמו שראיתי את העבודות, ככה זכרתי אותן. אותה עוצמה מונוליטית כזו, מהסוג שהגודל כן קובע בו. יש בזה משהו פולקלורי, מאד סיפורי. אולי היה נחמד עם היתה נעימת הפתיחה של "סיפורי עמים", וג'ון הארט ידבר ברקע או יספר סיפורים (או יגיד מחירים נניח). אפשר כמובן להגיד, שחופשי מושפעת מאמנים כמו יעקב פינס או שטיינהרדט. אבל לא נראה לי שזה הכי רלוונטי כאן בבלוג. הנופים הבראשיתיים, הפרועים שיוצרת חופשי מחיבור בין טכניקות שונות, מעמידים את הצופה במקום מיוחד. מצד אחד זה מאד אסתטי ומצד שני זה כלום, אויר , ריק מוחלט. חופשי מחברת בין חיתוך עץ, בעץ עצמו, הטבעה של עץ על נייר, רישום וחומרים שחורים אחרים בתוך יצירתה, והכל על נייר ו/או על עץ. היא משתמשת במרקמים של העץ והנייר כדי להפוך אותם לחלק מהדימוי (פעולה שחוקה, תרתי משמע). אני חושב שאפשר להגדיר את התערוכה הזו כתערוכה של אמנות-פנטום, כזו שקיימת באויר, יש תחושה שרואים אמנות, שחווים אמנות, אבל לאחר כמה רגעים של שהות הדברים לא מחזיקים ורואים תערוכה שבעיקר עסוקה בעצמה ומייצרת אוירה. העבודות הם בעצם ניסויים של פרוק והרכבה, של דימוי, של חומר. אני לא לגמרי בטוח שזה מספיק בשביל תערוכה קוהרנטית. מה שכן, נראה לי שהעבודות הללו עומדות בזכות עצמן, כלומר כל אחת בנפרד, הרבה יותר טוב. מה גם שהגלריה מציינת את המחירים בפומבי (לא כולן נוהגות כך), ואמנם קצת יקר, אבל מאד מפתה. אלו עבודות שיכולות להשתלב נהדר כמעט בכל משרד וסלון. הן עבודות שמכניסות אפוס, אמנותי ותוכני, לתוך המרחב הבייתי. במיוחד העבודות המתארות יער, נחל, שלולית או אגם (שחופשי יוצרת בעזרת העיניים של העץ) ומראות קלאסיים בשחור לבן-עץ, על נייר יפה על עץ לא מעובד. כל כך סיפורי, וכל כך חומרי. חבל שלא האירו את הגלריה באור של אח בוערת וחילקו את מרק עדשים בכניסה. הכי אווירת חורף!

http://artgallery39.com

מודעות פרסומת

אורי גלר

אורי גלר


uri_Tzaig

אורי צייג

 

 

דורה רוצה תואר באמנות

דורה רוצה תואר באמנות

הגבתי לטוקבקיסטים המרכזיים שלי לפוסט החזק מנצח והחלטתי להקדיש פוסט לנושא שעלה מתוך השיח. אז תתכוננו לפוסט ארוך ואיוולי במיוחד הפעם. מומלץ לשתות קפה ולהדליק סיגריה לפני הקריאה, כי זה ארוך ומתנשא במיוחד. למעשה הפוסט נכתב עבור גשש בלש, ארטי, פיליפ ושאר הטוקבקיסטים בלבד.כי אני מרגיש חייב קצת, וכי גשום בחוץ והם ודאי מחפשים תעסוקה :)  כל שאר הקוראים מוזמנים להתעלם לחלוטין (אני כבר מתאלם).

הניסיון הראשון שלי יהיה למפות את ההליך הקקוני של האמן הישראלי. מכל מיני סיבות, וכנגד כל רציונל יהודי-השרדותי, ישנם נערים ונערות שמחליטים לפנות לאמנות. חלקם למדו אמנות לפני כן וחלקם לא. הרוב הגדול מבין שיש צורך בלימוד מקצועי על מנת לעסוק באמנות, חלקם גם מבינים שזוהי הדרך המרכזית בה יש לפסוע על מנת להכנס לעולם זה, או במילים אחרות – זוהי המקפצה. ישנם כמה בתי ספר בישראל המלמדים אמנות ויש גם רבים מחוץ לישראל. מי שבחר ללמוד בישראל ודאי בחר מאחד מבתי הספר הבאים: בצלאל, הסטודיו של ישראל הירשברג בירושלים, המדרשה (לכל הפחות טרום דורון רבינא כמנהלה), אוניברסטית חיפה, מכללת ספיר, מוסררה (צילום), מכון אבני, מנשר, אורנים, סמינר הקיבוצים. שנקר עדיין מחוץ לרשימה, את המקומות האחרים המלמדים אמנות אני לא מכיר די טוב, כמו חזותי, תל חי, ויצ"ו חיפה וכו'

אז מי מכם שלמד במוסד אקדמי לאמנות ודאי יודע שהמקום הכי חשוב להיות בו הוא הקפיטריה (שבכלם עושים קפה גרוע במיוחד, כמו בשדה תעופה גרמני). בקפיטריה לומדים להכיר את הסטודנטים האחרים שגם להם יש אספירציות אמנותית. בשלב זה עדיין רוצים לעשות אמנות ולאו דווקא להיות אמנים. יש הבדל גדול בין התשוקה לעשיית אמנות, לתשוקה לאמנות, ולרצון להיות אמן. לסטודנטים יש את שלושתם בחלקים משתנים מסך המטרות שלהם במוסד הפדגוגי. בכל המוסדות עושים את אותו הדבר מבחינת האג'נדה האמנותית: מושיבים את הסטודנטים על ברכיו של מרסל דושאן. מבחינה זו אין הדבר שונה מלימודים בחו"ל. אין לי ספק שדושאן הוא טורף הקלפים החשוב ביותר עבור האקדמיות לאמנות ושלל תוצריהם. האדיקות של האמנות העכשווית למורשתו של דושאן אינה שונה במהותה לאדיקות שמגלים אנשי הירשברג לרעיון הציור מתוך התבוננות. כולם אמנים קונספטואלים, כולם הרגו את הציור ועשו לו הנשמה מפה לפה, כולם מציבים בחלל, כולם מפעילים את הצופה וגו'. באמת אין שום חדש. יתרה מכך, אנחנו מצויים באפילת ימי הבניים מבחינה אמנותית-מוסדית. לא נשארה קרקע פוריה ללימודי אמנות בזמננו במובן החדשני של מושג הלמידה. אז מה כן נותר? לפדות, להרחיב, לבדר, לרכז, להשמיש, לעבות, לפרז, והעיקר לעבוד. כי האמנות העכשווית היא נפקנית שאינה יודעת שובע. הכל מותר. והמרצים נתורים פעורי פה מול הסטודנטים, לא בגלל שהסטודנטים מבריקים, אלא כי המרצים לא יודעים על אמנות חצי דבר יותר מתלמידיהם. זוהי התחושה שעולה לי כאשר מדובר בלימודי אמנות, לתואר ראשון או שני. מוסד אחד דומה לשני, ההבדל בניהם טמון ביכולת הפוליטית של עסקניו בלבד. אילו אוצרים, גלריסטים או חשובי אמנות המוסד מסוגל להביא ולמי מעסקניו יש מילה חזקה יותר אצל היקירים הנ"ל, הרי ידוע שהללו רואים אמנות עם האוזניים. אז מה כן? המוסודות הגבוהים משמשים אינקובטור לאמנים, מי שנכנס בשעריהן אינו פחות אמן מאלה שיוצאים ומי שיוצא אינו מיל אמן יותר ממי שנכנס בשער. אפשר גם לבד, ארבע שנים של יצירה הנובעת מתרגילים, ביקורות מאולצות ורצינות תהומית הם קטליזטורים ליצירה אמנותית. המוסדות הישראלים מיוחדים בכך שהם קצת טירונות מזורזת לאמנים ומנסים להוות סימולציה לחיים שאחרי.

לא כולם שורדים לאחר המשוכה האחרונה – תערוכת הגמר. לא כל הלומדים אמנות רוצים להיות אמנים לכשיגדלו, אלא שכן מתחילים את המאבק האמיתי. בנוסף למאבק הרגיל של בני העשרים: עבודה-שכ"ד-אהבה, האמנים גם צריכים זמן ואמצעים על מנת ליצור. שלא נדבר על האנרגיה המשמעותית שיחצ"נות עצמית דורשת: ללכת לפתיחות, להיות נחמד, לזהות אח"מים, לשלוח בקשות, למלא טפסים, לעשות טלפונים, לדבר עם פקידים וכיוצ"ב. האופציה של תואר שני מיד עם סיום הלימודים היא אחת האופציות ההגיוניות ביותר כיון שניתן לחסוך שם אנרגיה ולפעמים גם כסף. אז נכון שזה להמשיך באותו דבר עוד שנתיים, אבל מקפצת התואר השני גבוהה ממקפצת התואר הראשון. תוך כדי כך מציגים בכל מיני תערוכות חשובות יותר וחשובות פחות. כל מה שמניע את היצירה ושומר על האינרציה חשוב ומשמעותי בעיני. כל הזמן לומדים, מצחצחים את החרב, מחדדים את העפרון. לחלק מבוגרי התואר הראשון יש "מזל" וגלריסט או אוצר אוסף אותם לחיכו החמים והבולעני. לדעתי זו טעות איומה לחבור לממסד כלשהוא בחמש שנים הראשונות. כמו ששבע השנים הראשונות בחייו של אדם מגבשות את זהותו, כך החמש השנים הראשונות בחייו של האמן. חמש שנים, למדקדקים מבינכם שקולים עבורים למושג היהודי "שעה זמנית", שעה שאינה שקולה דווקא לשישים דקות אלא משתנה בהתאם לחמה. כך גם השנה האמנותית, יש קצרות ויש ארכות וודאי לא מדובר ב365 ימים. אז אלו הם השנים המכוננות מבחינה אמנותית. רפי אמר שאמן יעסוק באותו הדבר לאורך כל הקרירה שלו, באותו עיסוק בו הוא התחיל. אין שינוי תוך כדי, אין תהפוכות. אמן שמתעסק בקונספטואליזם ימשיך בכך גם אם יתחיל לצייר. פסל רואה את העולם כמו פסל ולא משנה עם הוא יעסוק בצילום או ברישום. עכשיו, לתת למשהו חיצוני כמו גלריסט להכתיב לך את העשיה או אפילו רק להשפיע עליה זה פעולה מסרסת ליצירה. למה הדבר דומה? לעץ בונסאי, מטופח ומושקע אבל לנצח ישאר מוקטן. "להשיג" גלריה שתאמין בך, זו אולי מחמאה גדולה וכך גם למכור עבודות, זה פידבק מדהים וחשוב, אבל היכולת שלו היא בעיקר לסרס. גלריה זה לאמנים שכבר מבוססים באמנות שלהם, שמרגישים בנוח בעור של עצמם. לחלק מהאמנים הצעירים, יריד צבע טרי מתאים כמו כפפה ליד לחמש שנים הללו. להציג בפלטפורמה לא מחייבת על מנת למכור, כי אלו השנים הכי קשות מבחינה כלכלית. לאלו שיכולים, אני חושב שזהו השלב ללכת לאוניברסיטה ללמוד משהו, להרחיב את האפקים: ספרות, היסטוריה, קולנוע, כל דבר שמגדיל את טווח החשיבה יעשה טוב לאמן.

אז לאחר החמש שנים של התפתחות וביסוס אמנותי ראשוני, ניתן להמשיך ולפתח דרך אמנותית, כאשר משהו אחר ממונה על מכירת עבודות. עבודה עם גלריה היא שותפות בסופו של דבר, הגלריה עושה למען האמן המון דברים שאי אפשר לכמת, כמו למשל לחזק את המוניטין, להציג את העבודות באופן שותף במחסן, להחזיק שטח תצוגה מסחרי המשמש בסיס פעולה. לא תמיד הגלריה ו/או האמן ממלאים את חלקם באופן שווה או ממלאים את חלקם בכלל. אני חושב של 75% מהאמנים השיטה של גלריה מתאימה, לאחרים מתאים יותר לשלוט בגורלם לבד. אלו שמצטיינים בפוליטיקה ועסקנות. אל נשכח שלגלריה יש גם יכולת לשמר שם ומעמד של אמן, דבר שלבד קשה מאד להשיג. יש אמנים שאילולא הגלריה שלהם אולי לא היינו שומעים עליהם. לדוגמא (רשימה שניה!): ענן צוקרמן, נעמה צבר, קרין מנדלוביץ, אסי משולם, נדב וייסמן,  נגה אנגלר, מריק לכנר, רונה יפמן ועוד אמנים רבים. יש אמנים שהגלריות משמרות בתודעה ודואגות להציג ולמכור אותם ובלעדיהן אולי היו נעלמים כמו: נורית דוד, אלכס קרמר, יהושע ברוקובסקי, גלעד אפרת, עוזי קצב, יצחק ליבנה, גבי קלזמר, שוש קורמוש ואחרים. יש אמנים שהגלריה שלהם בנתה אותם (וכאן אני הולך על ביצים, אבל האמנים חייבים להבין שמהאמת לא משנה בכלל, מה שמשנה זה מה נקלט בציבור): נטעלי שלוסר, גיא זגורסקי ובוין הם בני טיפוחיה של ערית זומר במובהק. מירי סגל, פבל וולברג וברק רביץ חייבים לא מעט לדביר. טל מצליח, מיה גולד וחן שיש מסתובבות כאן בזכות אלון שגב. הרשימות ארוכות ומייגעות, ובעיקר טיפשיות ולא מדויקות. כי לא ניתן ללמוד מזה חצי דבר לגבי הגלריות או האם השיטה מתאימה לאמן כזה או אחר. כל אמן צריך לבחון את היחסים עם עצמו. יש לי הרגשה שבגלל שבסצנה הישראלית יש מעט גלריות, וקומץ גלריות ריווחיות, אז הגלריסטים חיים בנוחות יחסית לגבי האדיקות של האמנים שלהם, ועל כן ייתכן שגלריות בזירות רחבות יותר הגלריסטים עושים מאמצים גדולים יותר עבור אמניהם, מצד שני, השכר בצידה של העבודה מפתה יותר. משמח מאד לראות שגלריות חדשות יחסית מגדלות אמנים משלב צעיר (אף שחלקם עברו את 5 השנים ללא גלריה) וגם גלריה צריכה זמן כדי לעצב ולמצב את עצמה. גלריות כמו: עינגע, ברוורמן וטבי דרזדנר. סוג חדש של גלריות הקיים הרברה זמן בחו"ל ולאחרונה מתקיים בארץ הוא הגלריות השיתופיות כמו: דרום, אלפרד ואגריפס 12 הירושלמית.

לצערי הרב, עירית זומר וגליה יהב צודקות בהבחנה שלהן שהגלריות הן הכוח המרכזי המניע את הסצנה האמנותית בישראל. זה לא הגיוני! גלריות מונעות על פי חשבון כלכלי וכך צריך להיות. גם אמנות מונעת על פי חשבון כלכלי, אבל בניגוד לגלריות, לא רק על פיו, לפעמים גם אתיקה אמנות נלקחת בחשבון. ויותר קל לעשות זאת בחלל שלא מותנה בחשבון חשמלף שכ"ד וארנונה. יש חללים ציבוריים רבים כמו מוזיאונים, סדנאות האמנים, בית האמנים, גלריות עירוניות, גלריות הקיבוץ, הסרג'יו סנטר לאמנות עכשווית והמרכז הדיגיטאלי בחולון. המוסדות הללו שנתמכים בכספי ציבור מנוהלים על פי רוב ע"י אוצר (לרוב אוצרת) בעל עמדת כוח ריכוזית, שאינו מוחלף אלא לעיתים רחוקות. גם שם לגלריסטים יש עמדת השפעה. ראו למשל את התערוכה הבעל"ט במוזיאון בת-ים, כולם מריחים את דביר מאחוריה.

carpe-diem

לדידי המצב הזה מאפיין את מדינת ישראל בכללותה ואפשר אפילו לראות את המאפיין הזה בתוצר האמנותי הישראלי. למאפיין הזה קוראים – Carpe Diem מתוך פחד. למה בישראל הסימוני כביש נעשים בצבע רגיל שנמחק לאחר זמן מה, ולא משתמשים בצבע עם אספלט כמו במדינות אחרות? כי אין פה מחשבה על העתיד הרחוק. תמיד מנסים לנצל את המיטב מהעכשיו, כי מחר יהרגו אותנו, יגרשו אותנו וינשלו אותנו. אין טעם להשקיע בעתיד אלא רק בהווה ובעתיד המיידי. האמנות הישראלית, בדומה למדיניות המדינה, תמיד נמצאים במצב חירום, תמיד קיים האיום שמחר כל הטוב הזה לא יהיה. הפעולה שמאפיינת את האמנות הישראלית מאד דומה, תמיד לרוץ קדימה, בלי יכולת להשתהות במקום. לכבוש עוד פסגה, להצליח בחו"ל, למכור עבודה, להציג במוזיאון. תמיד יש תחרות, מהרגע הראשון באקדמיה לאמנות ברור לכולם שלא לכולם יש מקום. המתאים שורד – לא בהכרח מי שהכי טוב. אמרתי שזה מאפיין הקיים גם בתוך האמנות עצמה, כי תמיד יש באמנות הישראלית ניסיון להכיל כמה שיותר בכמה שיותר פחות מקום. להגיד הרבה במעט מילים זה אחד הערכים הגבוהים ביותר של האמנות הישראלית. תראו את רפי לביא, מיכה אולמן, נחום טבת, גרבוז, גרשוני, דורצ'ין, עדו בראל, גיא בן נר, ארז ישראלי וכמעט כל הקנון המרכזי. מעטים לא עושים את זה, בינהם אפשר לציין את רועי רוזן, דויד ריב, ברי פרידלנדר, מיכל רובנר, יהודית סספורטס. אמרתי בעבר שהפסגות בישראל ספורות, וקל יחסית לכבוש אותם. לדוגמא: הפרסים – פרס אמן צעיר ופרס עדוד היצירה. בועדה יושבת תמיד הגברת עידית עמיחי, החברים האחרים הם בדרך כלל מורים או חברים של חלק לא קטן מהמגישים. חלק מהמגישים היו שופטים בעבר בועדות הללו. בועדה של פרס גבעון, ישרכארט, רפפורט, גוטסדינר ושאר פרסי המוזיאון יושבים דרך קבע מוטי עומר ואלן גינתון ולפעמים דורון סבג. לכולם ברור למי צריך להיות נחמד כדי לקבל את הפרס. אמור לי  מי בועדה ואגיד לך מי הזוכים. אותו הדבר לגבי תערוכות בחללים הציבוריים – צריך לדעת איזה טוסיק ללקק. זה אפילו הגיוני כשחושבים על זה, אמנים עוסקים בפוליטיקה ירצו בכך או לא. אמנות היא סטייטמנט חברתי ואי לכך עמדה פוליטית על העולם. כל מעשה אמנות שמוצג במרחב ציבורי הוא פוליטי. ועל אחת כמה וכמה בעידן שלנו בו לפרסונה של האמן יש מעמד חשוב כמו לאמנות שלו. זה שייך בטבו למרסל דושאן.

לאחר שמשיגים כמה פרסים, תערוכה בהרצליה ומציגים עבודה קולוסאלית בביאנלה של חדרה, מה נשאר? למצוא סטודיו יפה כמו של ציבי גבע? למכור עבודות כמו יגאל עוזרי? לקבל פרס על מפעל חיים? או פרס ישראל? כל מה שנשאר זה לעבוד בסטודיו. אז כשאני אומר שפסגות ההצלחה הישראליות נמוכות, זה לא ביחס לחו"ל זה ביחס לפסגות הגבוהות והמושלגות שניתן להגיע אליהן בסטודיו מתוך האמנות. או כותבים בלוג…

כל הכבוד למי שצלח כמעט 2000 מילים שמצאתי לנכון לכתוב ביום שבת סתוי זה. אשמח לשמוע רעיונות, הערות והארות בטוקבקים. בעיקר מידידי פיליפ, ארטי וגשש בלש. שנשבע לכם בלפטופ שלי, אין לי מושג מי אתם (וזה לא כל כך חשוב). אני לא מנסה להתריס אני מציג את העמדה שלי. אני יודע שיש הרבה סתירות ולפעמים הצהרות מנופחות.

אתם בטח שואלים את עצמכם מה קורה לאמן הישראלי בסוף, אחרי שהוא מצא את שלוות הנפש שלו בסטודיו וכבש את הפסגות בארץ ובתפוח הגדול. אז מה באמת קורה בסוף? עוזבים את הגלריה כשהעבודות שלך סוף כל סוף שוות כסף ועוברים לבית האבות לאמנים – גלריה גורדון.

פיג'מה לכל אמן! מתנה מהג'ינג'י

פיג'מה לכל אמן! מתנה מהג'ינג'י

כמובן, שצריך מרק לסופ"ש החורפי. להלן אחד פשוט מאד להכנה וטעים:

מצרכים

1 בצל גדול קצוץ

5 שיני שום קצוצות

5 כפות שמן זית

250 גר' עדשים כתומות, שטופות היטב ומושרות 10 דקות במים

10 גזרים, קלופים וחתוכים לקוביות קטנות

1/2 צרור כוסברא

כפית מחוקה כמון

כפית מחוקה כורכום

מיץ מלימון גדול אחד

מים לכיסוי

פלפל ומלח

הכנה:

מטגנים בשמן זית את הבצל והשום עד לשקיפות בסיר בנפח 3 ליטרים. מוסיפים את קוביות הגזר ומאדים קלות, מוספים את הכורכום והכמון ובוחשים. מוספים את העדשים הכתומות ומכסים במים פושרים כ-10 סנטימטרים מעל גובה הירקות. מבשלים על אש בינונית-נמוכה עד להתרככותם של הגזרים והעדשים (כשלושת רבעי השעה). לקראת תום הבישול מעבירים כמחצית מכמות המרק לטחינה בבלנדר (או לחילופין לטחון חלקית בעזרת בלנדר ידני). מוסיפים כוסברא קצוצה, מיץ לימון ומתבלים בפלפל ומלח. מובטח תחילת חורף חמים!

 

moet-chandon-3

Moët et Chandon

 

 

נהנתי מאד לחגוג עם עירית זומר עשור לגלריה שלה. כולם הגיעו לפרגן לגלריה החלוצית, שלא לומר הגלריה היחידה בתל אביב והאיכותית ביותר. טוב, אולי הגזמתי קצת, אולי יש עוד כמה גלריות בTLV, אולי היתה סצנת אמנות לפני עירית זומר. באמת שניתן להתבלבל בקלות אחרי שקוראים את הראיון עם הגברת זומר בטיים אאוט האחרון. קראתי את הראיון, ונזכרתי בתוכנית של גל אוחובסקי בערוץ 24, ובמיוחד כשראיין את עברי לידר. גל אוחובסקי הוא לא יותר מבריון דוחה, מתאכזר ומשופף כל מה שלא מתיישר עם האג'נדה העקומה שלו. עברי לידר זכה כמובן ליחס מיוחד, וחשף גל אוחבסקי צחקקני, רך, מלטף ונעים. ברור לכל הדיוט למה אוחבסקי מתנהג ככה עם לידר, ברור שהם בעלי אינטרס משותף, הערכה הדדית, וחברים טובים. גליה יהב, ראש מדור האמנות בטיים אאוט יצרה לעצמה דימוי של בריונית לא פחות אם לא לא יותר מגל אוחובסקי. היא נוטה להצליף בכל מי שלא פוליטי מספיק, נהנת לחשוף את מנגנוני הכוח ומתנגדת לכל מה שנוטף ממסחריות (כמו צבע טרי למשל). גליה מהללת אנשים כמו הדס קידר (שזכתה לתואר האוצרת החשובה ביותר) בעלי אג'נדה פוליטית מוצהרת (לפעמים כמעט מרקסיסטית). למרות חרצובות לשונה הידועות לשמצה, ערכה גליה ראיון נוטף נקטר ועטוף בצוף עם עירית זומר. אני באמת חושב שמגיע לעירית כל הפרגון שבעולם, ולגלריה שלה נרשמו כמה הישגים מכובדים וחשובים ואני מאמין שמגיע לה בזכות ראיון חגיגי, מפוייס ומפרגן. אבל מגליה יהב לא ציפיתי לכזה פרגון ולכזו ההדרה. אם מפרגנים אז שיבוא מהלב, אצל גליה נראה היה כי זה קצת מאולץ. היא לא יכלה להתאפק ורמזה בשאלה על ריכוז הכוח המניע את סצנת האמנות בידי הגלריות, והצרה על כך שהגלריות נוטלות אחריות אמיתית לעיתים רחוקות בלבד. הרי כולם יודעים שזה מצב אבסורדי שהגלריות הם הכוח המניע את האמנות הישראלית. וממתי תפקידה של גלריה להציג תערוכות של אמנים צעירים מאד ולהציג תערוכת ניסיוניות וחדשניות? גלריות הן מוסדות פרטיים-מסחריים וטוב שכך. תפקידן הוא להציג עבודות ולמכור אותן, וזה הכל. מי שחושב שגלריה מסחרית צריכה לממן תפעול של תערוכה לא מסחרית בעליל הוא פשוט שוטה. זו אינה אחריות של עירית זומר למתוח את הגבולות של האמנות הישראל. אציין שגליה יהב יודעת זאת היטב ועשתה זאת היטב כאשר היתה אמונה על גלריה קו 16, חלל תצוגה לא מסחרי שהציג תערוכות בעלות אופי יותר מאתגר. המצב בו אנו נתונים שחללי מוזיאון תל אביב הפכו להיות חללי תצוגה לעבודות למכירה או לשדרוג ערכם של אוספים פרטיים, ומנגד גלריות נחשבות כסיסים הראשיים של מרכבת האמנות, הינו מצב חולני. איך גליה משתפת פעולה עם זה? איך, דווקא היא נשמעת כל כך חנפנית לעירית זומר (שאגב נבחרה לדמות המשפיעה ביותר בעולם האמנות על ידי מגזין זה)?  אני פשוט לא קונה את הטיפול 10000 שמעניקה גליה לחולחלת של עירית זומר. האם ייתכן שעירית זומר שגזרה קופון רציני בזמן Arttlv וגליה יהב העיתונאית הנשכנית חברות??

בכל מקרה, עכשיו תורי :) מאז שגלריה זומר עברה למשכנה החדש היא זנחה את קו האמנים-ישראלים-צעירים-מצליחנים-מחו"ל שאפיין אותה בעבר, והפכה להיות חלל תצוגה אולטרא קונסרבטיבי המציע אמנות אולטרא אורטודוקסית לקהל אנין והרחבתי על כך בעבר. התערוכה החגיגית הנוכחית היא בעיני התערוכה הטובה ביותר שהוצגה בחלל החדש מאז שנפתח. הממתקים ששמרה זומר במחסן משלל התערוכות שהציגה בעשור החולף נתלו על קירות הגלריה באוצרות אינטיליגנטית ומעשית גם יחד. עבודות מקסימות אחת אחת, בתליה שפעם קראו לה תליה סלונית ועכשיו ניתן לקרוא לה תליה ירידית, מחזירה את זומר לימי הפאר שלה: כשהגלריה היתה ביתית, אינטימית, בעל סגנון ואג'נדה ברורים. עירית זומר ממחישה בתערוכה זו שהקסם הישן שלה עוד לא אבד, שהיא בעלת גלריה רצינית ומבינה באמת את המשמעות של להיות גלריסטית. אני מאד מקווה בשבילה ויותר בשבילנו שתמשיך בדרך זו ותתמקד בגלריה שלה ותנטוש את שגעון הגדולות של Arttlv ואת הרעיון שהגלריות אמורות להוביל את עולם האמנות בראשה. היא לא צריכה לוותר על המקום שלה, זה שראשי המוזיאונים ואוצרי הביאנלות לא עושים את תפקידם כמו שצריך, לא אומר שהיא צריכה ליטול את האחריות. אני בטוח שאם היא היתה עומדת בראש מוזיאון או חלל ציבורי היא היתה עושה עבודה טובה ביותר. אבל מכיון שהיא לא, אז שתתמקד במה שהיא עושה הכי טוב – להציג ולמכור אמנות מסחרית לנובורישים ולתושבות קיסריה העולצות ולתת לנו הזדמנות לראות אמנות מעולה שידינו אינה משגת לקנות. בהרמת כוסית שנערכה על גג המכון הצרפתי הוצגו על הבר בקבוקים גדולים של מותג השמפניה הצרפתי מואה א שנדו, בפועל הוגשה קאוה רגילה לגמרי. זה אולי מייצג יותר מכל את מצב הגלריה – אמנם ישנן שאיפות להיות כמו בעולם הגדול ולהציג יוקרה ומעמד אך דה-פקטו אנחנו בישראל.

תמי כץ פרימן

תמי כץ פרימן

ריקי גל

ריקי גל

תודה לא"ק וב"ר על המחשבה, ברוכים תהיו

auntie_em

מצאתי את עצמי בדרום העיר בשבת בצהריים ונכנסתי לראות את התערוכה בסדנאות האמנים. בקומה למטה מציגה רקפת וינר עומר את תערוכת היחיד שלה "חברים דימיוניים". וינר-עומר הינה אמנית ואוצרת פעילה ביותר, בין היתר זכתה בפרס עדוד היצירה לשנת 2008, אוצרת תערוכות בגלריה p8, ותערוכת קבוצתיות אחרות, הציגה במוזיאון ינקו דאדא. וינר-עומר הינה בוגרת מלב הקונצנזוס, תואר ראשון במדרשה ותואר שני בבצלאל. עד כאן ברור שמדובר באמנית מהשורה, אך משום מה, היא בוחרת להתייחס אל עצמה כ"דודה". אני מבין זאת מתוך התערוכה הנוכחית שלה בסדנאות.

מה זה "דודה" בכלל? האם זוהי התניה של גיל? האם מדובר באמנים שבחרו באמנות לאחר שינוי קריירה? המונח "דודה" הינו, למיטב ידיעתי, המצאה של המדרשה. לפי המדרשה מדובר בסוטדנטים (לרוב נשים) שעברו את שנות העשרים של חייהם, בנו לעצמם קריירה בתחום אחר והחליטו לשנות כיוון וללכת ללמוד אמנות. הם לרוב לומדים בתוכנית "המדרשה הפתוחה" קרי – ללא תואר, ללא תוספי החינוך, אלא לימודי אמנות בלבד. השימוש של המדרשה בסטודנטים אלה הוא כלכלי בעקרו. כיוון שתוכנית המורכבת מקורסים בודדים יקרה יותר ומכניסה יותר כסף. העשיה של ה"דודות" לרוב מסתכמת בזלזול מצד הסטודנטים והמרצים. בתערוכות הבוגרים מוקצים להם החללים הפחות טובים, והם לא נחשבים לסטודנטים רציניים. לדידי אמנות טובה היא אמנות טובה ואמנות רעה היא אמנות רעה ללא קשר לגיל או סיפור חיים. נכון שלרוב ניתן למצוא מחנה משותף בעשייה של אותן "דודות", הן לרוב מציירות או מצלמות, לרוב ציור נאיווי ולעיתים קורובות ניתן למצוא אלמנטים של ערום או התעסקות במין. דרך אגב, זה מחנה משותף לא רק ל"דודות", אלא גם לבני 18 שטרם התחילו את לימודיהם המקצועיים.

אז למה וינר עומר מרמזת על אלמנטים דודתיים בעבודותיה? הסימן הראשון והבולט מכל: הניסיון להיות פרובוקטיבית וחתרנית. התערוכה היא כולה בלאגן אחד גדול. הקירות מלוכלכים, הציורים על הרצפה, הטלויזיות ואמצעי ההקרנה לא מכוונים ולא מוצגים כיאות. ישנה סוכת בלאגן באמצע החלל, שום דבר לא כיאות וכיאה. אחד הסממנים הכי "דודתיים" שיש, הוא כאמור, ניסיון להתרסה באמנות. הסימן השני: הנושא של עבודות הוידאו, באחת מנסה וינר עומר לפתוח ציור העטוף בנילון בועות ובנילון נצמד. היא משתמשת בסכין ובמספריים במאמצים כמעט נואשים לפתוח את הציור ומראה לצופה את חוסר היכולת ה"טכנית" שלה באחת המשימות הפשוטות של אמן. הוידאו השני, המוקרן בכניסה, מראה את וינר עומר מסתכלת על חיימון (בעלה?) מנסה להרכיב סוכה שתשמש אח"כ להצבת ציוריה. שוב חוסר יכולת ואין אונים אל מול הצד "הטכני" של האמנות. סימן שלישי: בתערוכה יש ווייב חזק של – אני אאוטסיידרית כי לא מקבלים אותי. כפי שהזכרתי קודם, לנוכח הרזומה שלה, הטענה כי לא מקבלים אותה הינה מגוחכת.

לעיניין התערוכה עצמה, פרט לעבודות הוידאו, ישנם המון, אבל המון ציורים, כולם פורטרטים המצוירים ביד גסה. הוידאו'ס, כפי שהזכרתי מתייחסים לתערוכה עצמה, ומיצרים שיח סתום עם הצופה. נחזור לציורים, הציורים גרועים, כי אין בהם רגע אחד של אינטרוספקטיבה, השימוש בצבעוניות או באימפסטו הוא חסר כל דימיון וכושר המצאה. אז כך שנשארתי עם תערוכה שכל הנושא שלה הוא וינר עומר עצמה ומקומה בעולם כאמנית, וההרגשה שוינר עומר לקחה על עצמה את המקום של זו שצוחקת על עצמה. כמו ילד שמן שיודע שהוא עומד לקבל גל הצקות מילדים אחרים אז הוא מעדיף לרדת על עצמו, ככה זה לפחות בשליטתו. הלקאה עצמית והתעסקות במקום שלך כאמן, ותוך כדי כך להפוך את הציורים שלך לאביזרים נלווים בלבד, זה לא לגיטימי בעיני בכלל. זו לא אמנות של "דודות" זו אמנות גרועה. מה גם שניסיונות ל"אתגר את הקהל" או לבחון את אמות ה"טעם הטוב" הם ניסיונות עקרים מלכתחילה בימינו. הרי כבר הזדעזנו מהדא-דא ונגעלנו בשנות ה60 וה70, ובאמת ראינו כבר ציורים רעים על הרצפה. כך שהדבר היחיד שנותרתי עמו ביציאה לחום אוקטובר של דרום העיר הוא בעיקר זלזול באינטליגנציה שלי כצופה.

החלטתי לפתוח פינה חדשה – המתכון השבועי. כל שבוע מתכון אחד מנצח מהמטבח הביתי שלי. אני מודה שאני בעיקר עושה את זה מתוך קנאה תהומית בבלוג המתחרה שלי  – ביסים. בלוג מתכונים שתמיד משאיר אותי במקום שני ברשימת הבלוגים הנצפים ביותר בוורד פרס.

מצרכים:

2 בצלים סגולים פרוסים

2 כוסות אורז פרסי שטוף היטב

250 גר' עדשים שחורות מבושלות עד לרכות (אין צורך בהשריה מוקדמת)

חצי צרור פטרוזיליה קצוץ

500 מ"ל יוגורט כבשים

שמן זית

כף נענע מיובשת

100 גר' צנוברים קלויים (לא חובה)

מלח ופלפל

הוראות הכנה:

מטגנים בשליש כוס שמן זית את הבצלים עד להשחמה ופריכות. מוציאים את הבצלים ללא השמן מהסיר ושומרים בצד. מוסיפים את האורז המסונן ממים לסיר עם השמן החם, מתבלים בכחצי כף מלח ומערבבים כשלוש דקות. יוצקים ארבע כוסות מים וממתינים לרתיחה. מנמיכים את האש לעוצמה מינימלית ומבשלים כ20 דקות עד שכל המים מתאדים. מסירים מהאש ומכסים במגבת מטבח נקיה כעשר דקות. מערבבים את האורז במזלג על מנת להפריד את גרגיריו ומוסיפים את העדשים המבושלות, הפטרוזיליה הקצוצה, הנענע המיובשת, הצנוברים ומתקנים תיבול בעזרת הפלפל והמלח. מחלקים לקעריות, ויוצקים על כל מנה כמה כפות נדיבות של יוגורט. על היוגורט יוצקים שמן זית, ומעטרים בפלפל גרוס וגרגרי מלח ים אטלנטי.

ניתן להחליף את האורז הפרסי באורז מלא, בורגול או חיטה (אפשר גם קינואה אם ממש מוכרחים).

בתיאבון!

השבוע התפרסם גיליון 100 אנשי הכוח השנתי של ארט-ריוויו, אשר ניתן לקרוא גם באינטרנט בחינם לאחר הרשמה. הרשימה אינה מפתיעה בדר"כ והנמצאים בראשה מחליפים מיקום בינם לבין עצמם. השנה עומד בראש הרשימה הנס אולריך אובריסט, אוצר ותיאורטיקן של אמנות שכתב ספרים רבים ופירסם מאמרים בחשובי המגזינים. הוא אפילו הבריז מביקור בארץ, בהזמנת בצלאל, ב2006. במחשבה ראשונה, לא מפתיע למצוא אוצר בראש הרשימה. אך בהתחשב בעובדה שבשנים האחרונות ככבו בה גלריסטים, אספנים ואפילו אמנים, הבחירה באוצר, שלא אצר דוקומנטה או ביאנלה די ונציה, די מפתיעה. אז איך הוא הוקפץ לראש הרשימה (ממקום 35 בשנה שעברה)? אז ככה, גם ההסבר מפתיע: מסתבר שעורכי הרשימה בחרו בו בזכות הישגיו האוצרותיים והפעילות הקדחנית והענפה של האוצר השוויצי בתחום קירוב האמנות הפריפריאלית למרכז וקידום אמנים צעירים. מיד אחריו מופיעים ראשי המוזיאונים, אספנים וגלריסטים ושאר החשודים המידיים. אז האם מדובר ברשימה רצינית? לא בדיוק, נראה לי שהפעם אנשי ארט-ריוויו בחרו לקחת עמדה של לשון בלחי, ולהתייחס לכל עיניין הרשימה ולכוחניות של עולם האמנות במבט אירוני מסויים. גם הגרפיות הצבעונית והסטטיסטיקות בסוף הרשימה תומכות בעמדה זו. אולי ברוחו של העומד בראש הרשימה, אוצר שהצליח להחדיר לאמנות הבינלאומית אפיל מאד לוקלי ואישי, עם הרבה חוש הומור.

האם אפשר לעשות רשימה כזו בסצנת האמנות הישראלית? לא נראה לי שיש 100 משפיעים ועוד יותר לא נראה לי שהם מתחלפים, כך שאי אפשר לדרג אותם. גם צריך לשאול: מה זה משפיע? ומכאן, מהי התוצאה של אותה השפעה ומהי הצלחה? אני חושב שבגלל שהצלחה בקנה מידה ישראלי היא כל כך שולית (והרגשה זו מתעצמת לנוכח רשימת ה100 של ארט-ריוויו) אז גם ההשפעה של אנשי האמנות קטנה בהתאם וכמעט חסרת חשיבות. למה אמן ישראלי יכול לצפות? מהו מהלך קרירה מוצלח? להציג בזומר? להציג במוזיאון תל אביב? בהלנה רובינשטיין? למכור עבודות ב10,000 דולר? מה כבר יכול לקרות לאמן ישראלי בישראל? ואז יש את הסצנה הבינלאומית, שכל הזמן מנסים למכור לנו שאמנים ישראלים מצליחים בה כל כך. אז זהו, שלא. יודעים מה? להצליח בחו"ל זה לא גליק כזה גדול, וזה בטח לא מעיד על אמנות טובה יותר. זה בעיקר מעיד על רצון של אדם לחיות במקום שפוי יותר. הפואנטה שלי היא די פשוטה: אם הנס אולריך אובריסט בראש רשימת הכוח, אז אולי נתחיל ללמוד ממנו משהו – וזה להחזיר את מרכז הכובד לאמנות ולא לכל העמלנים והפעלתניות שמזמזמים סביב האמנות כל הזמן. אולי נפסיק כבר לשחק ב"כאילו".

www.artreviewdigital.com

הנס אולריך אובריסט על שער ArtReview ישן

הנס אולריך אובריסט על שער ArtReview ישן

נשלח ע"י הקורא הנאמן ב.ר.

תודה לך ב.ר.

קוראים מוזמנים לשלוח הצעות למדור לכתובת: capitalfart@gmail.com נא לציין: עבור "הופרדו בילדותם"

יהודית לוין

יהודית לוין, ציירת ובת בית אצל רפי לביא שלא הוכנסה לספר האמנות החדש

פרופס' עדה יונת, זוכת פרס נובל בכימיה

פרופס' עדה יונת, זוכת פרס נובל בכימיה

ואפשר גם להוסיף ליהודית לוין ופרופ' עדה יונת את סוזן בויל כמובן…

סוזן בויל, מקום שני והמכובד ב"לבריטניה יש כישרון"

סוזן בויל, מקום שני והמכובד ב"לבריטניה יש כישרון"

שרות חדש! הרשמו לקבלת עדכונים ישירות לאימייל שלכם:

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31