המלצתי החמה לאמנים שבינכם להכנס לקול הקורא הבא. מדובר בפרוייקט מבורך ומעורר השראה.

http://shemzmanigallery.blogspot.com/2009/10/2.html

מודעות פרסומת

6a406861-780e-40ef-8499-4fb796858e45

הזעתי כל הדרך לגלרי דה לה דביר כדי לראות את התערוכה החדשה של נדקו סולקוב. אני מאד אוהב את העבודות של סולקוב, ומבחינתי את התערוכה הטובה ביותר שלו ראיתי במרץ השנה במוזיאון לאמנות של סנקט גאלן בשוויץ. תערוכה נהדרת ומלאת הומר, וגם יכולת מופלאה להלטט בחומר ולהתאים את האסטתיה והחומריות לבדיחה הספציפית. אני מזכיר את התערוכה ההיא רק מכיון שזה בדיוק מה שחסר בתערוכה בדביר – חומר. חמישים רישומים בגודל אחיד תלויים על הקירות בשורה אחת ובכל אחד מהרישומים ישנה בדיחה קטה. לפעמים הבדיחה הינה ויזואלית בלבד ולפעמים בשורת טקסט המשלימה את הרישום. אפשר היה לראות את הרישומים גם בספר או בצילומים באינטרנט בדיוק באותה מידה כמו לראות את העבודות בגלריה. לא תמיד ברור מתי יש צורך אמיתי לראות את העבודה עצמה או לחילופין ניתן לשאול האם הקיום של העבודה הוא גם בצילום שלה באינטרנט או בספר?

יש משהו בבדיחות האולטרא-מתוחכמות האלה משהוא מאד דבירי, זה לא מעורר צחוק, ציחקוק, או גיחוך קל. אלו בדיחת שמעלות חיוך קל על השפתיים ולאחריהן מופיעה נהמה קטנה, הד מרוחק של בת-צחוק. צחוק מנומס, סולידי, אלגנטי, בלי התזת רסס רוק והקולניות שיש בצחוק רגיל. זה נהדר בעיני כשיש התאמה מוחלטת בין האמנות המוצגת בגלריה לבעל הגלריה. פעם דרורה דומיני אמרה שעבודת אמנות נראית כמו האמן…  אז גם כשהאמנות המוצגת נראית כמו בעל הגלריה  אז על אחת כמה וכמה.

מה הפואנטה שלי? שלמרות שאת העבודות של סולקוב אפשר לראות בספר ועדיין לחוות את יצירת האמנות כפי שהיא, חלק מהחוויה האמנותית טמונה בעצם היותה בגלריה דביר והנוכחות של בעל הגלריה.  זה אולי לא בכוונה, ולא נראה לי שמר סולקוב היה בישראל ובחר או הציב משהו בתערוכה. אבל דווקא כשאמן כמוהו שארץ מוצאו (בולגריה) מודגשת, והוא תמיד מתייחס למקום התצוגה בעבודתו, אך אם זאת העבודות שלו מוצגות בכל מקום בעולם והתערוכות שלו זזות הרבה. הוא האמן הבינלאומי הכי לוקאלי שיכול להיות. אז בהקשר הזה, אני יכול להמליץ לכם לנדוד עד הצפון הרחוק, להכנס לגינת הפועלים הקטנה ברחוב נחום 11, ולהכנס לסניף המקורי של רשת דביר ולהזמין מנת הומור יבש בשקית נייר חומה.

http://www.dviravor.co.il

nedkosolakov.net

www.dvirgallery.com

solakov01

אני יודע שזה קצת far-fetched אבל בגלל שסספורטס מובילה בתחרות היופי, אז הייתי חייב :)

ריטה

ריטה

יהודית סספורטס

יהודית סספורטס

Angelus Novus

Angelus Novus

קיבלתי השבוע חבילה בדואר, בחבילה המתין לי ספר חדש על אמנות ישראלית – "אמנות ישראלית עכשיו".  הייתי גם בארוע ההשקה של הספר שהתקיים במסגרת ארועי Arttlv אבל אז לא היתה לי הזדמנות לבחון את הספר כמו שצריך. אז עכשיו ישבתי על הספה והנחתי את הספר על הcoffee table שלי ועיינתי בו קצת יותר לעומק. גילוי נאות: הייתי מעורב במידה מאד מסויימת בספר זה, ואני כולי מלא הערצה, הערכה ואהבה ליזמיות שמאחורי הספר איריס  ריבקינד בן-צור ורויטל אלקלעי.

בשלב זה אבקש מכם, קוראי היקרים, להפעיל את הסרטון הראשון מYouTube הנמצא בתחתית הפוסט. מה שאתם שומעים ממחיש את הבעיה של הספר הזה בצורה הכי טובה. הרעיון טוב, לקחו יצירה קלאסית מוכרת ונתנו לתזמורת של חלילים (וקצת עזרים) לנגנה. אבל מה קיבלנו? ביצוע מוחלש למוסיקה גאונית. למה תזמורת חלילים לא יכולה לעשות מה שתזמורת של כלים שונים יכולה לעשות? כי ככה זה, צריך קולות שונים בשביל הרמוניה ושלמות. כמשתמשים רק בחלילים זה גימיק בלבד וזה חסר ערך, בעוד שתזמורת שלמה מנגנת ויש מנצח שרואה את התמונה הגדולה מקבלים את הדבר האמיתי (הלינק השני מציע ביצוע מוצלח יותר ליצירה, סתם שיהיה נעים). זו גם הבעיה של הספר בעיני, אין קולות שונים, הכל הכי צפוי שיכול להיות. אין ספק שיש צורך בספר כזה, מיפוי של אמני ישראל עבור קהל חובבי האמנות מהארץ ומחוצה לה. הספר מעוצב היטב (סטודיו), גם אם מאד שמרני, ברור ונהיר וקל להתמצאות, איכות הדפוס גבוהה, והמאמרים הנלווים מעניינים. ישנו צות כותבים מגוון ואיכותי (אם כי חלק מהבחירות תמוהות בעיני).

לגופו של עינין, יש לי בעיה אחת עיקרית עם הספר: לא ברור לי איך נבחרו האמנים המופיעים בספר. לא הצלחתי לעלות על שום קריטריון. אני באמת חושב שכל האמנים בספר הם אמנים הראויים להמצא בו ובהחלט תרמו דבר או שניים לאמנות הישראלית והם מהווים נקודות ציון חשובות במהלך שנות קיומה של האמנות הישראלית. אם זאת, הרי ברור שספר כזה מסמן מי אמן חשוב יותר ומי פחות, ובעצם קובע מי נרשם על דפי ההיסטוריה ומי לא. כיון שמדובר באנשי מקצוע בכירים של עולם האמנות, אז יש לבחירות שלהן גושפנקה ממסדית. בין חברי הועדה, החשודים המידיים: דורון סבג, רבקה סקר, אלן גינתון, דליה לוין, רותי דירקטור, סמדר שפי, יעל ברגשטיין, תמי כץ-פרימן, סרג'יו אדלשטיין, מעין שלף, רוני גילת-בהרב, שרית שפירא ו… אנדרו רנטון. אכן מבכירי אנשי המקצוע של האמנות. הזרם המרכזי. וזה מעולה! על דפי ההיסטוריה צריך להיות הזרם המרכזי. אז מה הבעיה? שלא באמת היה צריך אנשי מקצוע בשביל הרשימה הזו. תשאלו כל אחד שיודע דבר וחצי על אמנות ישראלית והוא היה מגיע לרשימה דומה. כי באמנות ישראלית שומעים בעיקר קול אחד. יש סצנה אחת, קליקה אחת, לכולם ברור מי שולט ומי נשלט. ואני לא מבין איך רותי דירקטור לא עלתה על זה במאמר הפתיחה המטופש שלה. אצלה אמנות ישראלית זה על זהות למשל (והרי יש עבודת אמנות כלשהי בעולם שאינה עוסקת בזהות?).

אני חושב שאלמלא הייתי מכיר את האמנות הישראלית היטב, לא הייתי מצליח למצוא ולו חצי מאפיין שמגדיר את הישראליות שבאמנות הישראלית בספר זה. ומכיון שאני כן מכיר, אז בשבילי הספר רק משמש כאינדקס אמנים חלקי ביותר,שאינו עדיף בהרבה מהספר של תערוכות ה60. כל הנסיונות האלה להגדיר את הישראליות – כמו הניסיון להגדיר מטבח ישראלי. אין דבר כזה! אין מטבח ישראלי כמו שיש לאיטליה מטבח איטלקי, לאלה עם החמורים מטבח פלסטיני או לבנאים מטבח סיני. אולי בעוד 500 שנה יהיה. אין אמנות ישראלית [עדיין…] יש אמנות הנעשית בישראל, והמאפיינים שלה הם שהיא מדברת בעברית, מזיעה בתל אביב, ובוכה על המצב בלי לעשות שום דבר בעיניין (וגו').  כך שיש אולי רצון בספר ליצור קו מנחה, או מאפיינים – אבל אין שום דבר שמראה שאכן נעשה ניסיון כזה. נראה לי שמה שהספר כן מנסה לעשות זה להגדיר מהי הצלחה אמנותית: האם זו הכרה בינלאומית, ריבוי תערוכות, למכור במלא כסף, לעשות רעש. אבל אז איך אפשר להסביר שאמנים כמו: אירית חמו, צבי גולדשטיין, דרורה דומיני, יהודית לוין, אתי יעקובי, דוד גינתון, דיתי אלמוג, מוטי מזרחי, איצ'ה גולומבק,סמדר אליאסף ורבים וטובים אינם מופיעים בספר וקשה להתווכח על תרומתם לאמנות הישראלית. ומצד שני אמנים שכן מופיעים – ענן צוקרמן, עפרי כנעני, קרן אסף, גיא זגורסקי, ארז ישראלי, טליה קינן ויאן טיכי שהם אולי אמנים מעולים, אבל גם צעירים מכדי שניתן להגיד עליהם שהם תרמו משהו משמעותי לאמנות הישראלית. או למה למשל אלינור קרוצ'י, יגאל עוזרי ותמי בן תור שמאד מצליחים בחו"ל, לא בספר? ומנגד עומר פאסט וסמדר דרייפוס שכמעט אינם מציגים בישראל כן נמצאים. בקיצור – בלאגן גדול. שום קריטריון הגיוני. כל ניסיון "לייבא" משהו מחו"ל לישראל נגמר במפח נפש, כי לא חושבים עד הסוף. כמו arttlv -הביאנלה של תל אביב. כל הזמן משחקים ב"כאילו". איפפפפפפפפפפפפף!

תקשיבו למוצרט :)

מי תהיה המלכה?

מי תהיה המלכה?

בעקבות הפוסט על שבועון לאשה, רבים מחברי רכשו לעצמם את הגיליון המדובר. על כן החלטתי לענות אחת ולתמיד על השאלה: מי האמנית הישראלית היפה ביותר?

אנא הביעו את דעתכם/ן בסקר ובתגובות.

save the date partyהייתם מאמינים שחלפו עשר שנים? אני מכיר את גלריה זומר מהרגע שנפתחה, ולמעשה יש לי מהלך היסטורי דומה לגלריה. ההכרות הראשונה שלי עם עולם האמנות גם החל לפני 10 שנים. אני זוכר את ההתרגשות שהיתה סביב הגלריה כשנפתחה והבחירה בהצגת אמנים ישראלית צעירים, שחלב אמם עוד לא יבש משפתיהם. עננת ארומה של חו"ל ליוותה את הגלריה מאז שנפתחה. הרבה תערוכת מעולות הוצגו שם, אני רק יכול לציין את הזכורות לי במיוחד: התערוכה של וילהלם ססנל, את חילופי הגלריות עם לונדון, את שומר צל הפנינה של סספורטס, את תערוכת הרישומים של שי צורים, את סדרת התערוכות "יותר מזה" שאצר יואב שמואלי, את התערוכה של הוגו רונדינונה (הראשונה), התערוכה של דארן אלמונד, למנטי של איציק לבנה, את פואבר יאנג, וכמובן את וולפגנג טילמנס. הגלריה תמיד שמרה על קו עדכני והציגה את הדבר הכי חם וטרנדי באמנות המקומית והבינלאומית. הגלריה לקחה על עצמה לשמש כפורטל המקשר בין הפריפריה הלבנטינית שלנו למוקדי הכוח והאמנות הגדולים בעולם. אם כי תמיד שמרה על ציביון אירופאי משהו. בסוף 2005 עברה גלריה זומר למשכנה הנוכחי, ופג הקסם המיוחד שלה (או שאני הזדקנתי). גלריה זומר הפכה להיות מפעל וויסקי משובח. כמו בלנד של ג'וני ווקר, מעולה, אך אותו בלנד תמיד. מהוקצע, יוקרתי, עדכני, סקסיות של שמלה של ולנטינו. זה מקום לא רע להיות בו, וישנו יושר מאד גדול מצד הגלריה כאשר היא ממצבת את עצמה במקום מסוים ומספקת את הסחורה תמיד, תערוכה אחרי תערוכה.

www.sommercontemporaryart.com

הבטחתי פוסט על פי בחירת הקהל, ובהתאם לתוצאות הסקר שפרסמתי בפוסט הראשון, נבחרה התערוכה – הגזמה פראית: הגוף הגרוטסקי באמנות העכשווית, המוצגת כעת במוזיאון חיפה לאמנות עם 61 אחוזים. את התערוכה אצרה תמי כץ-פרימן ומשתתפים בה 35 אמנים. התערוכה תוצג עד ה2 בינואר 2010.  אני יצאתי מהתערוכה קצת מבולבל, ולגמרי המום מכמות העבודות, אז החלטתי לשאול דעת מומחים מה דעתם על התערוכה.

Capital F: שלום מלומדי, כמוני, גם אתם ראיתם את התערוכה, אז מה דעתכם על התערוכה מבחינה אוצרותית? האם התערוכה מאוזנת לדעתכם?

עוזי צור אמר/ה: התערוכה שאצרה תמי כץ-פרימן מנסה לבחון את ייצוגו של הגוף האנושי מבעד לגרוטסקיות של האמנות העכשווית, בעיקר הישראלית, ובעיקר בציור – כי דווקא בציוריהם של צעירים רבים מוצג הגוף באופן מעוות ועסיסי להפליא – כנגד הרוח היהודית-ישראלית של טוהר הגוף.

חגית פלג-רותם אמר/ה: במקרה של כץ-פרימן, זהו קו מחשבה בהיר וניתן לחיבור, גם לחובבי אמנות "קלים" ולא רק לבעלי ידע מוקדם. עם זאת, היא לא נוטה לפופוליזם, ואינה בוחרת רק מתחת ליד. היא חוקרת את החומרים לעומקם ומקבצת עבודות ממקורות קרובים ורחוקים – אמנים ישראלים ותיקים וצעירים לצד אמנם מחו"ל, מוכרים יותר ופחות.

עוזי צור אמר/ה: התערוכה מנצלת עד תום את ההזדמנות לחשוף ולהדגיש את הפן החריג הזה של האמנות המקומית. הייצוג הישראלי מחוזק באמני חוץ, שתרומתם העיקרית היא עבודות וידיאו המחווירות ברובן מול הציורים.

Capital F: אז אתם חושבים שהצד החזק בתערוכה הוא הציור? האם שם הדגש החזק על ההגזמה באמנות?

אורית חסון ולדר אמר/ה: למרות שמוצגות הרבה עבודות איכותיות בציור, עדיין בולטת הרמה הלא אחידה של העבודות. אולי שווה היה לעשות יותר סלקציה. הדימויים מהדהדים זה את זה ולעיתים מנהלים דיאלוג מעניין וער בינם לבין עצמם, אבל לפעמים יש הרגשה של חזרה מיותרת.

עוזי צור אמר/ה: התערוכה כמכלול מעוררת עניין, מותחת את הטעם הרע עד הקצה ומעבר לו, יש בה הרבה עוצמה גראפית וויזואלית, אך יש בתערוכה גם נפילות מתח של יצירות המדשדשות בבנאליות המתבקשת מהנושא.

חגית פלג-רותם אמר/ה: מי שמגיע למוזיאון חיפה מקבל ברוב המקרים יותר מתערוכת אמנות. הערך המוסף הוא ב"מיפוי" של תופעה או נושא, ופרישתו לנגד עינינו. הקשרים וההקשרים שמוצגים בתערוכות משמשים כר נרחב לאסוציאציות וחומר למחשבה. אבל היא עושה זאת בעדינות, כ"הצעת הגשה", לא באופן דידקטי ומחייב וללא התנשאות אינטלקטואלית.

Capital F: אם כך, זוהי תערוכה רוחבית, שראוי שתציג כמה שיותר אמנים, וגם עבודות ב"טעם רע", הרי העיסוק פה הוא בגרוטסקה. אז איך אפשר לומר שישנן עבודות פחות טובות בתערוכה?

אורית חסון ולדר אמר/ה: בגלל החוויות החזקות שהתערוכה מזמנת, דרך דימויי גוף מטלטלים וסיטואציות אנושיות מוקצנות, הצפייה מזכירה קצת עודפות שמייצרות תמונות של אסונות ומלחמות בחדשות, כאלו הגודשות את המסך ומייצרות סכנת קהות ואדישות. התערוכה מבקשת לרכז תחת קורת גג אחד ייצוגים גרוטסקים באמנות עכשווית; יש בה קופים, דביבונים, שלדים, ליצנים עצובים ומסיכות, והרבה מאוד דיוקנאות ותיאורי גוף. כחלק מהעיסוק שלה בביטויים גרוטסקים וטישטוש גבולות, יש זליגה של דברים זה לתוך זה, והכלאות סייבורגיות בין גוף למכונה ובין אדם לחיה.

Capital F: נראה לי שהעסוק בגוף הוא די מובן מעליו כאשר עוסקים בגרוטסקה, הלא כן?

חגית פלג-רותם אמר/ה: הגוף הוא אובייקט התצוגה הנוח ביותר להדגים בעזרתו את המגוחך, הנלעג, המופרז, המזעזע והאבסורדי, ובאמצעותו מביעים האמנים עמדה וביקורת גם על העולם שבו הם חיים ועל האמנות עצמה.

Capital F: הבנתי. אם כך אולי תגידו מה אהבתם במיוחד בתערוכה? איזו עבודה ריגשה אתכם? הרטיבה לכם את המבושים?

חגית פלג-רותם אמר/ה: עבורי זוהי עבודת וידיאו של האמן ההולנדי הפרובוקטיבי ארווין אולף, שמציג בעבודה זו פנים ג'וקריות, מוקיוניות, שמתחלפות כל הזמן. בעבודה אחרת שלו בתערוכה הוא מציג שתי נשים במפגש חברתי-סקסי ב-2019. הוא מציג את הגרוטסקי שבניתוחים פלסטיים חסרי גבולות, נשים שנראות מצוין במבט ראשון, אך במבט מקרוב רואים שהן כבר מתוחות ומעוותות מכל כיוון, ויחד עם זה משדרות אווירה אריסטוקרטית, של יוקרה המאפשרת לכל זה לקרות.

עוזי צור אמר/ה: עדה עובדיה היא אחד הסודות הנסתרים של האמנות הישראלית שלא זכו עדיין לחשיפה הראויה. ציוריה המכסים קיר שלם הם כאגדות ילדים שעוותו והשתנו לסיוטים של מבוגרים סוטים. שפמו הקצוץ של היטלר צומח על פניה של האם, על פניו של האב ההופך לשד לילי, מעטר גולגולת עם שיער בלונדיני. ילדים כושים רוקדים לבושים בפרוות כבש, כאיקונות שנלקחו מעיטורי כנסייה אתיופית. גם נטעלי שלוסר ניחנה בווירטואוזיות חולנית המתבוססת בהנאה פרוורטית.

אורית חסון ולדר אמר/ה: יש עבודות מרגשות, שסוללות דווקא ערוץ של חמלה. הן מציעות על פי האוצרת תמי כץ פריימן "לעסוק בגוף כזירה של משא ומתן על גבולות תרבותיים ופסיכולוגיים, בדרך המחברת ביקורת עם הומור וחמלה". כך פסל חזק של היידי שטרן מתאר ראש של אדם בעל תסמונת דאון החובש כיפה עם "נחמן מאומן". כך עבודת האנימציה המופלאה של אליסון שולניק, בה נראה ליצן-נווד מפלסטלינה מתמוסס כולו אל תוך נופים פסיכדליים. כשמעל הכל מרחף הקושי, ההומור והחמלה.

Capital F: אז שווה לעשות את הדרך הארוכה לחיפה?

אורית חסון ולדר אמר/ה: בסך הכל, מדובר בתערוכה טובה וחזקה שצועקת את עצמה לעולם בבליל של קולות. תערוכה שמציעה מניפה רחבה של מחוות גוף. אין בה הרבה סימני פיסוק, אבל יש בה הרבה עבודות טובות שמראות את הגרוטסק בהקשר המקומי הישראלי.

עוזי צור אמר/ה: חזיונות ליליים כתמונות תיאטרליות, כאיש הבוץ המתבונן באשה הבלונדינית.

אורית חסון ולדר אמר/ה: שפתיים מאופרות בכבדות המשחקות עם הבעות תיאטרליות.

עוזי צור אמר/ה: נשים מזוקנות שציפורניהן מחודדות כסכינים.

Capital F: על מי לעזאזל אתם מדברים? אני חושב שהשיחה הזו היא הגזמה פראית.

קישור לדף התערוכה לחץ כאן.

Massys, 'An Old Woman (‘The Ugly Duchess’)', about 1525-30

Massys, 'An Old Woman (‘The Ugly Duchess’)', about 1525-30

הערה: דברי המבקרים נלקחו מאתרי האינטרנט של העיתונים עבורם הם כותבים. דבריהם הוצאו לגמרי מהקשרם, ועל כן יש לקחת בחשבון שמדובר בסאטירה בלבד. אין שום קשר בין הנכתב בפוסט זה לחיים האמיתיים.

איש השרירים הקטן בעולם אדיטיה רומיאו דב

איש השרירים הקטן בעולם אדיטיה רומיאו דב

רועי רוזן

רועי רוזן

יעל גרמן

יעל גרמן

הצפנתי עד הרצליה לכבוד הביאנלה השניה לאמנות המתקיימת במרכז העיר. את הביאנלה אצרו השנה אנשי "פיקניק": עדי אנגלמן, הילה טוני נבוק ומאיר קורדבני. התערוכה פזורה במוקדים שונים במרכז העיר הרצליה, בעיקר סביב הרחובות בן גוריון וסוקולוב. בעצם מדובר בכמה מיני-תערוכות ועוד כמה עבודות. המיני התערוכות הטובות בעיני היו בסינמטק הרצליה, שם הציגו עמית ברלוביץ, ניר עברון ורועי חפץ עבודות מעניינות שהרגישו מתאימות במיוחד למקום והשתלבו בו (עבודה של תאי שני לא עבדה). התערוכה השניה הטובה בעיני היתה תערוכה שהתת כותרת שלה היא, אולי, מונומנטליות ארעית: התערוכה בבינין ורחבת "שער העיר". יש שם עבודה יפה של שחר יהלום ועוד כמה עבודות פחות טובות, בין היתר מצפה הכוכבים של הלל רומן (שהיה תור כדי להכנס, ולא היה לי כוח לעמוד בתור) אבל סך הכל זה עובד טוב, בעיקר בגלל המבנה המוזר והמונומנטאלי הנטוש שאירח את התערוכה. זהו

שאר החללים פחות חזקים ורוב העבודות לא ממש מעניינות. בביאנלה הזו יש בעיקר אוירה, אוירה של אולטרא סגול. מוזיקת אמביינט, דימויים סינגולריים, אוצרות "זורמת", הטקסט של בינימין על הפסז'ים של פריס מרחף ברקע. הכל נעים כזה, אבל גם קצת מיותר. זה מאד שונה מהביאנלה הקודמת שאצר יהושע סימון, שהיתה Fנקית ומאגניבה. אבל הצלחה אחת כן היתה להם, הביאנלה נראתה כמו המגזין, הרוח העצובית שלו, השפה שלו והאג'נדה של פיקניק נשבו מכל חלקי הביאנלה. לא היו הפתעות, אפילו העבודות החדשות (שהוגדרו במדריך: בכורה עולמית!), ועבודות של אמנים שאני לא מכיר לא הצליחו להעיר אותי מהנמנום שמרכז העיר הרצליה משרה. האמת, אני לא מבין למה קוראים לזה ביאנלה, זה סוג של פסטיבל או ארוע אמנות שכזה. כמו הביאנלה של תל אביב… מה זה השטויות האלה בכלל? מה זה? ביאנלה לשבוע… חגיגה של אמנות ישראלית, מספיק כבר לשחק בכאילו. זה פתאטי!

דקה אחרי שנכנסתי לאוטו בדרכי לתל אביב כבר שכחתי מה ראיתי… חוץ מדבר אחד, דבר אחד לא שכחתי: איך הציבו עבודה של פרדי בתוך עבודת קבע של סאנטיאגו סיירה!

www.picnicmagazine.net

www.herzliya-biennial.com

נסעתי לפסטיבל הסרטים בחיפה בשני בלילה כדי לראות את סרטו החדש והשערוריתי של לארס פון טריר – אנטיקריסט. אולם האודיטוריום לא היה מלא במיוחד, ואנשי הפסטיבל מצאו לנכון להגיד מספר מילים על הסרט שמוקרן במסגרת הנקראת "שנוי במחלוקת". בשלב זה אני ממליץ לכל מי שמתכוון לראו………..     בעצם לא. אי אפשר לעשות ספויילר לסרט של לארס פון טריר. אי אפשר כי אין לו מבנה קולנועי רגיל, אי אפשר כי זה לא בדיוק סרט, אי אפשר כי אין לו נארטיב רגיל. אפשר לקרוא את התסריט של הסרט הזה, ועדיין שום דבר לא יכין אותך לסרט זה. זה פשוט חוויה מסוג אחר, הוא מתעסק בראש שלך.

הסרט נפתח במה שנראה כמו עבודת וידאו של ביל ויולה. זוג מזדיין, ויליאם דפו ושרלוט גינזבורג הפנומנאלים, ובה בעת הבן התינוק שלהם נופל מהחלון. הכל בהילוך איטי, פריימים נקיים, מדויקים, יפיפיים בשחור לבן. ברקע האריה המפוסמת ביותר מתוך האופרה רינלדו של הנדל: Lascia ch'io pianga. "תן לי לבכות את גורלי האכזר/ וכמיהתי לחופש" שרה אלמירנה באופרה. אצל פון טריר כמובן, כל פסיק בפריים הוא רמז או התחלה לבאות. בעיני זה הסרט הכי יפה שלו, הוא זוועתי, אבל הוא מושלם מבחינה אסטתית, ובל נשכח שמדובר בבמאי שבכל סרט ממציא שפה אסטתית חדשה לגמרי.

נכתבה המון ביקורת שלילית על הסרט, בין היתר נטען שלארס פון טריר שונא נשים. אולי זה נכון, ואולי זה לא. אין ספק שבסרטיו נשים אף פעם לא יוצאות טובות במיוחד, ובסרט הזה אולי יותר מכולם, ניתן לחשוב שלפון טריר יש משהו נגד נשים. אני דווקא חושב שמה שהסרט הזה מציע הוא מעל שיח רדוד שכזה. הוא מציע תפיסה, ראיה אחרת על החיים ועל ההיות בן אדם. הוא מסתכל על הנצרות, על דת, ריטואלים כמו שאף אחד לא עשה לפניו. הוא מלא הומור, הוא חי לגמרי, אין מצגת שווא, או חיקוי למשהו, או הדגמה למשהו. הוא פורס לפני הצופה שלו משנה סדורה של אסטתיקה ועל אתיקה של אמנות. הוא משתמש בידע שלנו, הוא משתמש בנו. הוא מכיר מצויין את נבכי הנפש והלוגיקה של פעולת הוידואליה האסוציאטיבית, והוא לא מפחד להשתמש בזה. זה לא סרט בשביל כל אחד, סביר להניח שרוב צופי הסרט יבטלו את הסרט ואת דברי בבוז.  לי הסרט לא מניח לנפשי, כמו חבורה, שמשנה צבעים, גודל, צורה ורמת כאב.

זה גם לא סרט מפחיד במיוחד, יש מפחידים ממנו. זה לא סרט זוועתי או שערוריתי במיוד, נעשו בעבר סרטים הרבה יותר זוועתיים ממנו. ראיתי סרטים יותר אלימים, יותר ראליים, ועם הרבה יותר דם או מוות. מבחינתי הוא סרט שערוריתי, כי לא ידעתי שאפשר לעבור חוויה כזו באולם קולנוע. לא חשבתי שלאסטתיקה וסימבוליקה יש יכולת להתערב לי במוח ולהכניס נבגים של פורענות אצל צופה. זו שערוריה.

אני לא יודע אם אפשר לראות את זה בטלויזיה או במחשב. זה בטוח חויה אחרת, אז מי שיכול כדאי לו לקפוץ לחיפה להקרנה השניה של הסרט ביום שישי ב22:00.

www.haifaff.co.il

שרות חדש! הרשמו לקבלת עדכונים ישירות לאימייל שלכם:

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930